יום חמישי, 31 בדצמבר 2015

אבי שפייזמן - איש המטרות, שחשב מחוץ לקופסה, הטביע חותם ונפרד בסערה

פרק מספר 127 בפסיפס החברתי אודות אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי.

אבי שפייזמן - איש המטרות, שחשב מחוץ לקופסה, הטביע חותם ונפרד בסערה:

שנה ללכתו בסערה ובטרם עת של חברנו - אבי שפייזמן - מקצוען יוצא דופן ושותף לאהבת הארץ. שנה ללא הטלפון השבועי ממנו, בשעות לא שעות, שבהם פרק את מטעניו באוזניי הקשובות והציע פתרונות יצירתיים לכל תחלואות מדינתנו. יש בקרבנו מאגר אנושי מופלא של בני אדם שהוסיפו לחיינו מידה נאותה של שאר רוח ואף שמחה. כזה הוא היה. ברעיונות המיוחדים שלו הוא הקפיד לחקור את המציאות בטרם קביעת עמדה נחרצת, והיה מחויב לאמת עובדתית.

לעצמו הוא היה איש צנוע, ויחד עם זאת מסמל כוח, עצמה וחתירה למקצועיות חסרת פשרות. אבי שפייזמן עתיר זכויות, איש נדיר, נדיב, דעתן ומטביע חותם. הוא לא נתן את דעתו על המקטרגים בענף, ובנדיבותו גם מעולם לא הציב תנאים להתחשבות יתרה בו או בעסק שלו. "רק דגים מתים שוחים עם הזרם" נאמר לא אחת, ואין מדויק מזה לסכם את אורחות חייו. כמוני, הוא חשב מחוץ לקופסה, איש של מטרות, וכידוע הערך האמיתי של הצבת מטרות והשגתן אינו טמון בשכר שנקבל בסופו של דבר, אלא במי שנהיה בגלל השגת מטרותינו.

המטרות שאנו מציבים לעצמנו מבהירות את רצוננו, וכך מסייעות לנו להתמקד אך ורק במעשים שמובילים אותנו למקום חפצנו, והמטרות היו הדרייב של חייו. אבי שפייזמן היה נשמה טובה שדואגת תמיד לכל מחסור, ונידב כספים אין ספור לרכישת סלי מזון בחגים למשפחות נזקקות. היה איש משפחה מסור, ובנעוריו כך נודע לי היה גבר שרמנטי ומבוקש ביותר על ידי בנות העיר העברית הראשונה. הוא נולד בתל-אביב למשפחה שורשית ואהב את הארץ בכל מאודו. נרתם לכל משימה לאומית שקראתי לו, ותמיד ללא כל אינטרס אישי.

בשנתו האחרונה החיים הנחיתו עליו מהלומה, אך נדמה היה שהוא מצא בעצמו כוחות לנצח, לא לשרוד ולחיות בקושי - לנצח. חשתי את היותו פקעת אנרגיה סוערת, אוהבת אדרנלין הנאחזת בסלעים בשיניים ובציפורניים ובזה לחבלים. הוא עלה במשקל והסיגריה המזיקה שבפיו הופיעה יותר ויותר. הייתי מודע לקשיים שעברו עליו בסוף חייו, אך אבי שפייזמן בחר לחיות חיים מלאים ולחוות אותם במלוא היקפם. הוא לא נתן לחולי ולקשיים לייאש ולשדוד את מה שטוב וחי ומרגש. הוא חי ונפרד בסערה ועמיתיו לא ישכחו את טביעת חותמו לעולם.

יום שישי, 5 ביוני 2015

דיאלוג על פערים חברתיים ועדתיים; חיים טופול חתן פרס ישראל ונקודת מפנה

פרק מספר 107 בפסיפס החברתי אודות אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי:

דיאלוג על פערים חברתיים ועדתיים; חיים טופול חתן פרס ישראל ונקודת מפנה.

השבוע התקיים תרגיל חירום לאומי "נקודת מפנה 15", שבו תורגלו מערכות שונות במדינת ישראל הקשורות במאמצי הטיפול בעורף במתאר מהלומת מלחמה. כמו רבים וטובים אחרים, גם אני לקחתי בו חלק צנוע באחד מחדרי המבצעים. ושם, בין המחשבים שריצדו והטלפונים שטרטרו, היה גם זמן לשמוע את המשתתפים שסובבוני והמזדמנים הרבים שביקרונו. כידוע, אנחנו חברה האומרת את האמת בפנים, ללא כחל ושרק ובלא שהדבר פוגע בחברות הטובה.

רוח הפשטות והיעדר הפורמליות ביחסים הבינאישיים, העלתה בשיחות על סדר היום נושאים רבים ובהם הפערים העדתיים, קיפוח וגזענות. זה איום שמרים ראש לאחרונה ביתר שאת ומאיים על המרקם הנדיר והמורכב של החברה הישראלית. החיים בארץ הם יותר אינטנסיביים ואמתיים מאשר בכל מקום אחר בעולם, אבל השיח הציבורי הוא לפעמים קצת שטחי ומתלהם ובמקרים קיצוניים גס וגזעני. כדי שנוכל לקיים בינינו דיאלוג מעמיק, תוך הקשבה והכרה בכך שלא כל החכמה והצדק מצויים בצד אחד, עלינו להחזיר את הסולידריות שקצת הלכה לה לאחרונה לאיבוד.

זה מביא אותי לחיים טופול, חתן פרס ישראל מיום העצמאות האחרון, שסיפור חייו שזור בסיפורה של המדינה והחברה המתגבשת: תולדה של מיליוני יהודים שהגיעו או שהוריהם הגיעו מארבעת קצוות תבל, השואפת שנהיה מספיק פתוחים להכיר את התרבויות של יוצאי העדות השונות; שנתגבר על החשדנות והגזענות, שנספוג את הטעמים, הצבעים, הריחות, העגה וההשקפות של המזרחי, האשכנזי, הרוסי והאתיופי.

בילדותי בנס-ציונה התגוררנו בקצה המושבה, וסמוך אליה הוקמה שכונת מעבר לגלי העלייה הגדולה של ראשית שנות השישים. אז עלה לאקרנים גם הסרט הישראלי המוצלח "סאלח שבתי", שכתב אפרים קישון ונגע לראשונה בקיפוח העדתי ובפצעי המעברות. כילדי הארץ, ובמיוחד בני הדור השני, לא חשנו כל התנשאות על ילדי העולים החדשים ממדינות ערב והמזרח או שונים מהם: יחד שיחקנו, יחד למדנו, יחד הכנו שעורי בית, ונותרנו חברים טובים גם שנים רבות מאוחר יותר. ונחזור לטופול ולסרט הישראלי שצפיתי בו יותר מכל סרט אחר.

קטע חזק בסרט, שאפיין את גלי העלייה, בו סאלח אומר לבן שלו: "עוד מעט, אתה תראה, אנחנו נהיה כבר ותיקים ויבואו עולים חדשים ואנחנו נתנהג אליהם אותו דבר כמו שהם התנהגו אלינו". וזו האמת מוסיף טופול בראיון איתו. זה לא שקיפחו את המזרחים במדינה. הייתה בעיה עם העולים. וזה לא שהתכוונו להרע להם, זה לא שהיו פה אמצעים והסתירו אותם ומישהו אחר בזבז אותם. זו הייתה המציאות אז. ואפרים קישון שכתב את 'סאלח שבתי' היה בעצמו במעברה. היה קיפוח נוראי, אבל של כל העולים החדשים.

יש בארצנו היפה הרבה נושאים הזועקים לתיקון. ישנם גם ישראלים שאינם גאים בהוויה התרבותית והחברתית שלהם, ובמיוחד באופן שילובם של יוצאי אתיופיה. שר הקליטה זאב אלקין הוסיף השבוע כי מקור הבעיות הוא בפערי שפה וקודים תרבותיים. לראשונה התקיים אף דיון של ועדת השרים לשילוב בני העדה. קשה לחיות בארץ שבה העושר מצוי ליד העוני בצורה כה אכזרית. הקלקולים והפערים החברתיים צועקים עד השמיים. לא חייבים להסכים אחד עם השני, אבל נדרש לתקן את יכולת ההקשבה זה לזה.

לחיים טופול בן השמונים אין מניירות של כוכב. הוא איש עממי וחביב שהחל את דרכו בלהקת הנח"ל ובצל ירוק. חרוטה בזיכרוני עוד נכס צאן ברזל בכיכובו של טופול. הייתה זו הופעתו המדהימה ב'כנר על הגג' שראינו באחד ממסעותינו לחוויית התאטרון בלונדון. טופול היה נוכח פעיל גם בהפקות הוליוודיות כמו 'פלאש גורדון' ו'לעינך בלבד' מסדרת ג'יימס בונד, והצגות נוספות שבהן כיכב בלונדון – אותלו, מראה מעל הגשר ורומיאו ויוליה. הוא לא מתרשם מהמונח שד עדתי וקורא לזה מעמדות חברתיות.

טופול מוסיף כי בכל העולם יש אנשים שרוצים להיות למעלה ואנשים שנדחפים למטה. הבעיה היא שאצלנו הפוליטיקאים חיים ממה שהם קוראים לו השד העדתי, יש להם אינטרס לשמר את הנושא הזה ואת הקיטוב. אלמלא הם, זה כבר מזמן לא היה. היו עניים ועשירים, מלומדים ופחות מלומדים, אינטלקטואלים יותר ופחות, כמו בכל מקום. לדעתו מזמן יכולנו להיפטר מהשד העדתי, אם הפוליטיקאים לא היו מלבים את זה.

את ימי התרגיל "נקודת מפנה 15", שהתקיים השבוע, העברתי בנעימים במקום בטוח ומוגן. אולם, איני יכול לשכוח את החמישי ביוני 1967 - ביום בו פרצה מלחמת ששת הימים, ואנחנו כמו כולם במושבה הסתתרנו בשוחה שחפרנו בחצר ביתנו. את היום הזה לפני 48 שנה אי אפשר לשכוח, כיוון שבאותה שוחה חגגנו לאחי את יום הולדתו העשירי. אז מזל טוב אחי היקר. שבת שלום!!!

יום רביעי, 20 במאי 2015

שמעון ולינסקי וגב' בלהה טל, מאושיות משרד התחבורה

פרק מספר 106 בפסיפס החברתי אודות אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי:

מחווה מיוחד לזכרם של שמעון ולינסקי וגב' בלהה טל, מאושיות משרד התחבורה, שפעלו במסירות, כל אחד בתחומו, לקידום וטיפוח רכבי האספנות בישראל.

שני האישים המכובדים שלפנינו יזכרו על ידי רבים מאיתנו כדמויות מופת בשירות הציבורי: מנהלים מוכשרים, משכילים ומקצועיים, שגילו בקיאות בתחומים רבים, הטיבו להעמיק וללמוד, הפגינו רצינות, אחריות וזכו להוקרה על פועלם. שניהם הצטיינו במחשבה בהירה, שיודעת כל כך טוב להבחין בין עיקר לטפל. מנהלים המשופעים באינטליגנציה רגשית, מצוידים בחום ובקסם אישי, מבינים בבני אדם ואוהבים בני אדם. שניהם הלכו לעולמם בטרם עת מהמחלה הקשה, אך תרומתם לקביעת המעמד של "רכב אספנות" ושל כל כך הרבה נושאים ותחומים אחרים תישאר לעד.

בלהה טל ניהלה את תחום הרישוי והמחשוב באגף הרישוי שנים רבות. היא האמינה שהדרך להתייעלות עוברת במחשוב, והייתה העוגן המקצועי להובלת המהלכים של משרדי הרישוי ללא ניירות. חזונה היה הקטנת הזדקקות האזרח לפקיד והקטנת הזדקקות הגורמים החיצוניים לפקידי הרישוי. באומץ לב ובנחישות פעלה בלהה למימוש העקרונות הללו והצעידה את אגף הרישוי לעידן חדש - עידן בו האזרח משתמש באינטרנט ובטלפון, ואינו זקוק להגיע למשרד הרישוי; עידן בו כל הגורמים מדווחים לרישוי בקשר ממוחשב וללא ניירת.

אלה דורפמן, חברתה הטובה, המשמשת היום בתפקיד מנהלת חטיבת הרכב באגף מערכות מידע, מוסיפה: "בלהה הייתה שילוב נדיר של מקצועיות, יושרה, מעוף, אחריות, מסירות ואנושיות. קולה הצרוד וצחוקה המתגלגל עדיין מהדהדים במסדרונות המשרד, ואנו מעלים את זכרה בחיוך ובעצב מהולים זה בזה". אלה מוסיפה כי בלהה זכתה להוקרה רבה מחברי מועדוני רכבי האספנות בישראל, בשל נכונותה לסייע בעדכון תקנות התעבורה. התקנות הורידו בצורה משמעותית את אגרת הרישוי, ובמקביל בוצעה הוזלה ניכרת בביטוח החובה. הוקלו ההליכים הבירוקרטיים שבייבוא עצמי של רכבי האספנות וחלקי החילוף ותחביב האספנות הפך לפופולרי יותר.

שמעון ולינסקי, המקצוען המוביל של אגף הרכב ושירותי התחזוקה, היה נושא משרה חרוץ, קשוב, וכמי שתמיד הציע כתף מוצקה להישען עליה. שמעון - מורי ורבי - זכור כבעל אישיות מוכשרת וכובשת, המצויד בשליטה עצמית מופלאה. אין מכשול שעמד בפניו ולא צלח אותו. משימה יש לבצע, זאת תמיד הוא אמר, זאת נורמת האבירים, נורמת האחריות. שמעון הצליח לצקת תוכן של ממש בקידום החינוך הטכנולוגי בישראל, ודורות של מומחי תחבורה התחנכו על פי תורתו. הוא לימד אותי כי ההשכלה והרוח צריכים להיות חזות הכל בישראל. החינוך, כך טען מלח הארץ הזאת, הוא סוג של תרבות ערכית, ותוצאותיה ישפיעו על דמותה של החברה כאן ועכשיו, ובוודאי מחר ומחרתיים.

יום שבת, 9 במאי 2015

חזי יהלומי – חברי המסור לעבודה


פרק מספר 105 בפסיפס החברתי, אודות אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי:

חזי יהלומי – חברי המסור לעבודה, הממחיש עד כמה הערך האמיתי של הצבת מטרות והשגתן אינו טמון רק בשכר שתקבלו בסופו של דבר, אלא במי שתהיו בגלל השגת מטרותיכם.

איש חכם אחד, בשם שמעון פרס, אמר פעם שאם יש לכם רעיונות מהפכניים אל תפחדו לממש אותם. אבל אל תשלו את עצמכם: אנשים לא אוהבים שינויים. אולם, אם אתם חושבים על טובת הכלל, כדאי להשקיע ולשכנע. יש גם הפתעות לטובה. ללא שינויים ההיסטוריה לא תזוז ממקומה; הקרחונים נשארים קפואים גם בבוקר וגם בערב, אבל השמש משנה את מקומה כל היום. אל תחשבו שדברים נפלאים נופלים מהשמיים. יש לעמול קשה מאוד כדי להשיגם. כל אדם, כמו משה רבנו, צריך לחצות מדבר גדול עד שיגיע לארץ המובטחת, וגם אז לא מובטח לו שיכנס לתוכה.

בסופו של דבר המבחן הוא אם אתה יודע להתמקד בעשיית הדברים הנכונים. אם יש צמד מילים שאני יכול לאפיין את חזי יהלומי, חברי היקר, הרי הוא דבקות במטרה ונכונות להיות לעזר לקולגות לעבודה ולאזרח המבקש שירות. כאשר מניעים אותנו מטרה חשובה או פרויקט יוצא דופן וממלאים אותנו בהשראה, כל מחשבותינו משתחררות מכבליהן, מוחנו מתעלה על מגבלותיו, התודעה מתפשטת לכל הכיוונים והכישרונות מתעוררים לחיים. פרויקט הדגל של חזי הן המכונות האוטומטיות, המוכרות יותר בתור הרישיומט. הן מאפשרות לאזרחים להפיק רישיונות רכב ונהיגה בתוך שניות ספורות באמצעות כרטיס אשראי של בעל הרישיון.

את הרעיון הגה לפני מספר שנים ציון מזרחי, המנהל כיום את משרד הרישוי (שמופיע גם בסרטון המצורף). ציון הטיל את האחריות לפרויקט הייחודי על חזי, וזה האחרון שמח לקחת על עצמו את המשימה. האמון, התמיכה והיד החופשית אפשרה לחזי לקבל החלטות ולהניע בהצלחה את הפרויקט. עשרות המכונות האוטומטיות פרוסות ברחבי הארץ, וביכולתן לאפשר קבלת מידע אודות היסטוריית הרכב ומידע אודות מספר הנקודות העומדות לחובת בעל הרישיון. לאור הלקחים שהצטברו, שוקלים כעת להרחיב את השימוש ברישיומט גם ליעדים נוספים, וזאת כדי להקל על מקבלי השירות השונים.

חזי, אותו אני מכיר כבר יותר מ-22 שנה, מעת תחילת עבודתו במשרד, מתאפיין בנחישות ורגישות אשר הופכים כל פרויקט שהוא לוקח על עצמו להצלחה. הוא פושר ללא מעצורים, חכם, נבון, אוהב אדם, פיטר ציוני ונכון לעזור לכל פונה אליו. בנוסף לעבודתו כמנהל פרויקט המכונות האוטומטיות, משמש חזי כרפרט מול משרד האוצר במסגרת היחידה לשיפור השירות. בפרויקט זה בודקים את הנגישות לנכים, משך ההמתנה לקבלת שירות, יעילות השירות, יחס פקידי האוצר לאזרחים ועוד. חזי, ידידי, דוגל שעל כל עובד להיות קשוב ורגיש לסביבתו, הן לעמיתיו והן לאנשים אותם הוא משרת. עליו להיות נאמן למערכת שבה הוא עובד, להשקיע את הידע שלו ואת מרצו למען שיפורה ולקדם את הנושאים שבאחריותו.

חזי יהלומי עתיר ניסיון ומיומנות. הוא הגיע אלינו לאחר 24 שנות שירות בתחומים הטכניים בחיל האוויר. בתפקידו האחרון שימש ראש מדור לוגיסטיקה בפרויקט טיל החץ. הוא מוסמך במנהל עסקים, למד תעשייה וניהול, והשתלם: בשמאות רכב, מנהל מקצועי למפעל לשירותי תחזוקת רכב, קציני בטיחות בתעבורה, ניהול אספקה ורכש. ולא נשכח לו שבילדותו הקים תזמורת בה נטל חלק כמתופף, ואף הוכתר כאלוף הארץ לנוער בטניס שולחן. מסתבר, אם כן, שהקצב, הדינמיות והמוטיבציה שכל כך מאפיינים את חזי בהתנהלותו, מושרשים עמוק בילדותו.

חזי יהלומי הוא איש משפחה. מבט אחד בחדרו במשרד הרישוי בחולון מספיק כדי להבין עד כמה הוא מחובר למשפחתו. במשרדו, כאשר הוא מוקף בתמונות של יקיריו לאורך שנות התבגרותם ועם חברים ומנהלים בצמתים חשובים בחייו – מרגיש חזי אושר גדול. לדבריו, המשפחה היא מקור הכוח ותעצומות הנפש שלו. משום כך, מרגע שהוא מסיים את עבודתו הוא נותן את כל כולו למשפחתו שהיא מפעל חייו – החל בעזרה לנכדיו בהכנת שיעורי הבית; הכנת ארוחת ערב; וכלה בסיפורים שלפני השינה.

ראו קליפ משעשע:
 

יום חמישי, 23 באפריל 2015

אפרים אילין – האיש שתרם לעצמאות המדינה, וסיפורה של הספינה "נורה"


פרק מספר 104 בפסיפס החברתי, אודות אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי:

אפרים אילין – האיש שתרם לעצמאות המדינה, וסיפורה של הספינה "נורה".

זו זכות גדולה לי להציג ביום העצמאות ה- 67 לישראל את אחת הדמויות הדומיננטיות והחשובות, שסייעו להבשלת המדינה שבדרך ובשנים הראשונות לקיומה. אתחיל ואומר כי אפרים אילין הוא דוד פרטי שלי, ולאורך כל ילדותי ובגרותי הערצתי את פועלו ואת תרומתו העצומה למדינה. אילין השפיע לא מעט גם על החלטותיי המקצועיות, ויש לו חלק בלתי מבוטל בעידוד יוזמתי להתמסר לכתיבת עשרות ספריי החינוכיים והמקצועיים המקוריים בתחומי טכנולוגיית הרכב, התנהגותו ובטיחותו.

בעשור האחרון לחייו נפגשתי עמו פעמים רבות, ואף תיעדתי את שיחותינו בעשרות שעות הקלטה נדירות למען ההיסטוריה של הדורות הבאים. על הקשר המשפחתי המיוחד שלנו כתבתי בהרחבה באתר האינטרנט - "מכוניות ישראליות עם היסטוריה". היה זה לכבוד יום הולדתו ה- 100, שחל שנה ומחצה בקירוב לאחר פטירתו. האוטוביוגרפיה שלו עשירה וצבעונית, ובסדרת מאמרים נפרדת אנסה לתאר את הדמות יוצאת הדופן ובעלת מעוף, שהיוזמה והתושייה היו סוד הצלחתו.

בצעירותו נמנה על מייסדי תנועת הנוער בית"ר, והיה בן הראשונים שהצטרפו למחתרת האצ"ל שבה עסק, בן היתר, בעליית יהודים בלתי לגאלית לפלסטינה. אילין היה הטייקון הראשון של המדינה, ובגיל צעיר כבר עשה את מיליון הדולרים הראשונים שלו בעסקה בינלאומית עתירת דמיון. הוא סייע בכספו לרכישת המטוסים הראשונים של חיל האוויר הישראלי; הניח את היסודות לשייטת 13 של חיל הים; רקם עסקת מסחר עם ממשלת רומניה, שתמורתה נפתחו השערים ורבבות יהודים הורשו לעלות לישראל: יזם את הקמת תעשיית הרכב בארץ ורבבות מכוניות יוצאו לחו"ל; הניח את התשתיות לטנק המרכבה ולתעשייה המתקדמת; אספן אמנות אנין-טעם ועוד.

בראשון באפריל 1948, חודש וחצי לפני הכרזת המדינה, הבריחה הספינה "נורה" נשק שהוטען ביוגוסלביה ופורק בשלום בנמל תל-אביב. היא הביאה עמה 4,500 רובים מסוג "מאוזר", 200 מקלעים מסוג מ.ג וחמישה מיליון כדורים 7.92 מ"מ. הנשק נפרק במהרה והבחורים שבנמל התנפלו על הנשק המרוח בגריז ונישקו אותו. מטען נשק זה אפשר לצייד את שלושת גדודי מבצע נחשון במלוא הנשק האישי שהיה דרוש להם ואפשר את פריצת הדרך לירושלים. חלק מנשק זה ניתן לכוחות הפלמ"ח וההגנה שהדפו את המתקפה על משמר העמק והדפו את כוחותיו של קאוקג'י.

דוד בן-גוריון שלח מברק למפקד המוסד וכך כתב: "הדברים באו במועדם והצילו את ירושלים. הסיפור המלא של ספינת "נורה" הוא מורכב יותר ממה שספרי ההיסטוריה לימדו אותנו. את הספינה שכר אילין בוונציה, עת פרקה את מטען המלח שעל סיפונה. הזיכרונות שצפו ועלו לתודעתו גרמו למתח עד כדי התמוטטות עצבים, כמעט. תהליך השכנוע של הצוות היה תערובת של מעשה אמנות, רמייה ונס. למלחים לא נמסרה האמת כולה, אלא בקווים כלליים בלבד. היה גם צורך למצוא מטען כיסוי לנשק שהועמס, כאמור, ביוגוסלביה. הפתרון הטוב ביותר היה לכסות את הנשק בתפוחי אדמה ובכיסוי נוסף של לוחות עץ על הסיפון, כדי להקשות על המחפשים. סאת הייסורים לא נסתיימה, ולמחרת הייתה מרירות נוספת של הצוות הזר, אבל הסוף טוב – וירושלים בירת הנצח בידנו.

על פועלו הרב של אפרים אילין אכתוב בהמשך.

חג עצמאות שמח ומאושר שילווה אותנו כל היום עם משפחותינו ויקירנו; ושתמיד נזכור שיש לנו ארץ נהדרת, יפה ואנשים טובים בה!!!

יום רביעי, 15 באפריל 2015

מילים לזיכרון השואה


פרק מספר 103 בסדרה: מילים לזיכרון השואה שבחרתי לומר השנה לעמיתיי לעבודה, במסענו המשותף לפולין, בעת ביקורנו במחנה הריכוז וההשמדה הזוועתי - מיידנק, הסמוך ללובלין:

"כאשר שורדי השואה חולקים את זיכרונותיהם, הם עדות חיה למאורעות השואה ומשתפים אותנו בפרטים, והם גם מקנים מסגרת אתית למאמצי ההנצחה. קשה להאמין שאפשר להעביר לזולתך אכזריות בלתי אנושית, אבל לפעמים אפשר ליצור אשנב לבלתי מדובר. במצבים כאלה עולה השאלה של ניצולי השואה בשביל מה אני חי, הרי המשפחות נהרגו והאנשים הללו נותרו בודדים. מתוך השאלה מה הטעם בחיים נוצרת נתינה.

שימור זיכרון השואה לדורות מותנה בהיותו רלוונטי לחייהם של בני כל דור ודור באופן שיהיו לו משמעות בבניית זהותם והשפעה על החלטותיהם בנוגע לעצמם ולאופי החברה שהם מבקשים לקיים. אין ספק שהשואה תישאר עמוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו, שהרי מדובר באירוע ללא תקדים במשמעותו ובהיקפו בהיסטורי. אנו עדים לתהליך ושל העמקה בעניין השואה בקרב קהלים רבים ומגוונים בחברה היהודית בישראל ובתפוצות, וכן בקרב צעירים לא יהודים בעולם.

האסון הגדול מכל שפקד את עמנו והטביע את חותמו עמוק בבשרנו, היה לגורם מעצב מרכזי בזהותנו היהודית והישראלית בימינו. בישראל העצימה השואה את הנרטיב הציוני, את נחיצותה של המולדת ואת זכותנו לארץ. הבסיס לזיכרון השואה הולך ומתרחב והרצון להזדהות איתו, להתחבר אליו, ללמוד ולהפיק משמעויות ממנו מגיע מצעירים ונדחף בידיהם מלמטה לעבר מעגלים רחבים יותר.

השאלה המרכזית העומדת בפני כל מעשה ההנצחה היא לא רק כיצד לזכור ולהזכיר, אלא מהו המסר הערכי שנעביר לדורות הבאים אחרי שאחרון שרידי השואה לא יהיו עימנו עוד. ברור כי נדרשת אפס סובלנות כלפי תופעות של גזענות וסולידריות עם עמים שמתנסים בסבל הדומה לשלנו, הם הערכים שאותם נרצה להנחיל לדורות הבאים. קיימת הבנה ההולכת ומעמיקה בקרב ציבורים רחבים כי השואה יצרה שבר עמוק שאחריותנו היא לגשר עליו למען המשך קיום יהודי יוצר, רב פנים ומגוון ולמען הבטחת מקומה של השואה בשיח הגלובלי, אשר יבנה ויחזק ערכי יסוד אנושיים: זכותם של כל בני האדם לחיים, לרכוש ולביטוי עצמי ומאבק בגזענות, בשנאת זרים ובאנטישמיות."

בטרם צאתנו לפולין וכחלק מההכנות למסע הקשה למחנות הריכוז וההשמדה ברחבי פולין, ערכתי מילון מונחים ואירועים מקיף, הכולל 100 מקומות ונושאים מרכזיים הקשורים ליהדות פולין במלחמת העולם השנייה ובזיכרון השואה. ניתן לראות את המילון הייחודי באינטרנט ולעשות בו שימוש כהכנה למשלחות נוער ומבוגרים - "המסע לפולין - מילון מונחים ואירועים.
"

יום שישי, 10 באפריל 2015

את הגשם תן רק בעתו, ועכשיו באביב זה עת הפרחים


פרק מספר 102 בסדרה: את הגשם תן רק בעתו, ועכשיו באביב זה עת הפרחים.

"את הגשם תן רק בעתו, ובאביב פזר לנו פרחים" – שר לנו בחן רב שלמה ארצי למילותיו של אבי קורן, ואכן יותר מזה אנחנו לא צריכים. בכל עונה ובכל תקופת חיים יש את התקווה המיוחלת, ועכשיו אנחנו עם הפרחים ועם האביב של חיינו. החורף השנה היה גשום במיוחד והמדינה הוצפה בגשמים ובשלגים. אנחנו צורכים כשניים עד שלושה מיליארד קוב, עוד כמות שכזו מגיעה למי התהום, ועוד כשני מיליארד קוב מתבזבזים ומגיעים אל הים.

בחורף החולף ידענו גשמים עזים, קור, שלג, אובך וסופות חול נדירות. הסופות הניבו תמונות נוף מעורפלות של בעלי חוש הומור, שכתבו עליהן "צולם ביום חול.." והכוונה לחול המדברי, כמובן. הגשם העלה את רמת המשקעים למשמע קולותיהם האופטימיים של אנשי השירות המטולוגי, המתארים חורף שכמותו לא היה הרבה שנים. המדידות הראו נתונים מדהימים של שפע מים, והמאמינים אף יוסיפו שמדובר בחסדי הבורא. השנה היא שנת שמיטה, ולמעשה הגשמים הרבים גרמו להורדת מחירי הירקות. "ראה מה זו השגחה פרטית", אמר ר' נחמיה לדרמן, המכיר את שדות הארץ מזה שנים רבות. לדבריו החקלאי ששומר שמיטה מרוויח כפליים: הוא לא השקיע בשדה ולא נתקע עם סחורה; זאת ועוד, הגשם פלוס המנוחה לאדמה מעניקים לאדמה כוחות מחודשים.

אורי בץ, אחד מהחזאים הוותיקים ומוערכים בארץ (וגם חברי בפייסבוק), מכיר את כל נתוני השנים הגשומות בעבר והממוצע השנתי שלהם, אמר כי השנה היו לנו גשמי "ברכה, רצון ונדבה". הגשמים היו טובים מבחינת התברואה, ההידרולוגיה ומשק המים. יש הרבה יותר חיטה, ירקות, פירות, דגנים, דובדבנים ותפוחים. אורי בץ אוהב לספר על חוני המעגל: "הוא ביקש מהקדוש ברוך הוא גשמים, וכפי שמספרים חז"ל, הרי שבהתחלה ירדו גשמים קלים, ולאחר מכן עזים, והוא לא זז ממקומו עד שירדו גשמים טובים, שהיו טובים לחקלאות ולהידרולוגיה, ולא גשמי סערה וזעף, ואז נענה חוני המעגל ואמר, כפי שכתוב, שאלה הם "גשמי רצון, ברכה ונדבה".

ועכשיו עת האביב המפנה את החורף. ובלשון דימוי – בשביל מה סובלים כל הדרך לפסגה, אם לא בשביל לעמוד למעלה? חג הפסח טומן בחובו, כידוע, תחושה של צחות וניקיון, לא רק של הסביבה אלא בעיקר של ליבנו פנימה. האושר האישי הוא עבודה עצמית. אם אנו מבססים את האושר שלנו על גורמים חיצוניים, הוא ייעלם ברגע שאחד הגורמים החיצוניים האלה יילקח מאיתנו. יביט כל אחד תוכו פנימה וידע, כי יש בכוחו לשנות, לצמוח, לגדול ולשגשג אם רק יבחר בכך. החכמה היא לנסות לתקן את שדרוש תיקון ולא לברוח....אז את הגשם תן רק בעתו, ובאביב פזר לנו פרחים!!!

יום שבת, 28 במרץ 2015

אילן בן-ארצי וחבורת בוננזה, המבינים בסוסים והסוסים שמבינים אותם


פרק מספר 100 בסדרה - אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי (פסיפס חברתי):

אילן בן ארצי וחבורת בוננזה - המבינים בסוסים; וסיפור אהבה לנסיכה הפולנייה.

יש לי סימפתיה לאנשים מצליחים, שהתחילו מאפס ובנו את עצמם בעשר אצבעותיהם החרוצות. "אדם הוא כמו עץ השדה, התלוי בסוג הקרקע שבה הוא גדל" – אומר לי חברי היקר, אילן בן-ארצי, על כוס קפה שחור בחוות הסוסים בוננזה שבמושב גן שורק. רחוק הוא המרחק מימי ילדותו הצנועים, בשכונת רמב"ם שבסמוך לבית הכנסת הגדול בראשל"צ, ועד היום. אילן יכול להתרווח על אוכף סוסתו הפרטית ולמלא את ריאותיו בריח המשכר של פרדסי השפלה באביב שבפתח: יש לו עסקים מוצלחים, חברה פרטית משגשגת, וילה נאה, ג'יפ מרצדס מפואר, אישה שהיא שם דבר בפני עצמה, ילדים מוכשרים וכל הטוב שרק אפשר ליהנות ממנו בארצנו היפה.

חגגנו לאחרונה, בחוות הסוסים כמובן, את יום ההולדת אמצע החיים של אילן המיוחד שלנו. רק בני משפחתו וחבריו הקרובים ביותר הוזמנו, ולא נשכח עוד הרבה זמן את האוכל הדרוזי המגוון והטעים שהקיף אותנו מכל עבר. הייתה אווירה נפלאה של חום ואהבה שהורעפה כולה על אדם אחד. אני יכול עוד להוסיף, כי יש לאילן תכונה מופלאה להתחבב על הבריות. לא בדרך זולה ולא בדרך התחנפות או התחסדות, אלא רק בגלל התכונה והסגולה המיוחדת שלו לקרב ולגשר בין הקצוות. אילן הוא איש שיחה מעניין ומחודד, הסומך על האינטואיציות ועל תחושת הבטן שלו. הביטחון העצמי הוא חלק מהקסם שלו, וזה גם מה שדוחף אותו להמשיך הלאה – בעבודתו כשמאי רכב מוערך ובעסקיו הפרטיים.

אילן הוא אלוף בפתרון בעיות מורכבות, וכל הקריירה שלו מלווה באלתורים ובקשירת קשרים מוצלחים. הוא הילד השביעי שנולד לאביו, יליד תימן; ולאמו המסורה, ילידת סוריה. בהיותו בן שנתיים וחצי נפטר אביו והשאיר את האלמנה לטפל בשבעת היתומים הצעירים. האם עבדה למחיית המשפחה ביקב בראשון, והחום האנושי בבית היה שופע יותר מהפרנסה. אילן למד בבית הספר היסודי חביב, ולאחר מכן ב'תיכון חדש' ששמו נודע בתקופתו כחממה גם "לפרחחים ולבעלי טוסטוסים רעשניים". לימודים זה לא היה בראש שלו. הוא נמשך למקצועות הביולוגיה והמתמטיקה, אך למרות האינטליגנציה הטבעית הגבוהה שלו, על השלמת הבגרויות הוא ויתר.

את שירותו הצבאי התחיל בשנת 1973 בקורס מ"כים בבה"ד 4, ולאחר מכן הוכשר ושירת כמש"ק מודיעין. מפלוגתו בקורס זומנו 72 מועמדים למבחני קצונה ורק שלושה עברו אותם בהצלחה. כששאל אילן את הפסיכולוג, הכיצד הוא נטול הבגרויות הצליח במשימה? ענה לו האחרון כי נולדים עם מה שיש לך בראש ולא עם מה שמקבלים בבית הספר. אילן הוסמך לשמש כקצין איסוף מודיעין שדה, וקיבל את דרגת הרס"ן, לימים, במילואים. הג'יפ הצבאי המאובק עם האנטנות הגדולות שלו הצליח להרשים אף את 'הנסיכה הפולנייה' של ראשל"צ. אילן הכיר את ציפי בהיותה בת ארבע עשרה וחצי בלבד, וכבר אז הוא אמר לה כי היא נבחרה על ידו להיות אשת חיקו. אימא של ציפי לא התלהבה, בלשון המעטה, מ'המציאה', אך לאחר שלמדה להכיר את אישיותו וטוב ליבו, היא נשבתה גם כן בקיסמו, ואילן הפך לבן אהוב לכל דבר.

ציפי, שהוסמכה להוראה בסמינר הקיבוצים ומנהלת בפועל וביד רמה את העניינים המשפחתיים, תמיד תישאר מספר אחד. אולם, את אהבת ילדותו של אילן לסוסים אף אחד לא ייקח ממנו. בשנת 1982 הוא אף זכה במקום הראשון באליפות הארץ לרכיבה על סוסי טורוברד אנגליים במתחם מעיין חרוד. לאהבתו בחווה קוראים סווטלנה, או בשם החיבה סווטה. היא ממוצא טריפוליטאי שנולדה והתחנכה במושב אלישמע. לפני מספר חודשים היא שודכה, ובמזל טוב נולד סייח יפיוף לתפארת מדינת ישראל וחוות בוננזה. לחווה הוא מגיע כמעט כל יום ולפעמים גם פעמיים ביום. זה במקום ללכת לפסיכיאטר, מתבדחים עליו שותפיו לחיידק אהבת הסוסים.

על גבם של סוסים אצילים ואיכותיים, בעלי סיבולת עבירות אתגרים, בנופי ילדותי ובחברה נעימה של קאובויים אמתיים - חבריו של אילן, המבינים בסוסים וסוסים המבינים אותם, יצאנו אשתקד יחדיו לחמש שעות רצופות של רכיבה מרתקת, המפעילה כל שריר רדום בגוף. אילן הצליח להקיף את עצמו בחבורה מיוחדת של משוגעים לסוסים ולאהבת הטבע, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו של ידע ואהבת הארץ ונופיה הקסומים. ועוד לא כתבתי על הצלחתו של אילן בשוק ההון בצעירותו: על הרעיון להפיק את חוברות 'גלגלים' הפופולריות, החל משנת 1986, את זירת המסחר באינטרנט שהגה, ועוד.

אספר סיפור קטן על האיש והתנהגותו המופתית: ביום בו יצא לאור ספרי המקצועי האחרון -"האנציקלופדיה לרכב ולבטיחות", לא היססתי לרגע ומבית הדפוס נסעתי ישירות למשרדו של אילן בגבעתיים. הכוונה הייתה להעניק לו במתנה ובהקדשה אישית את העותק הראשון מהמהדורה. אילן התרגש מאוד מהמחווה, אך עמד על שתי רגליו האחוריות ודרש לשלם את מלוא התשלום. "זו זכות לי להיות ראשון הרוכשים", הוא אמר לי ואיחל להצלחת המהדורה. ההצלחה לא אחרה להגיע, והספר המקיף והאיכותי ביותר בישראל נספג בשוק בחטף.

האביב בפתח, וזה הזמן לאחל לאילן ולחבורת בוננזה המשך רעות, אחווה, חברות אמת ורכיבה מענגת ובטוחה. ניפגש בשמחה רבה, להמשך החוויות המשותפות, על אוכפי הסוסים במסע הבא!!

יום שישי, 13 במרץ 2015

עמותת אור ירוק; מומחי מכוניות המחר וברכות למנהל אגף הרכב הנבחר


פרק מספר 99 בסדרה - אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי (פסיפס חברתי).

עמותת אור ירוק; המומחים למכוניות המחר; וברכות למנהל אגף הרכב הנבחר.

השבוע קיימה עמותת "אור ירוק" את הכנס הבינלאומי השנתי, בהשתתפות בכירים מהארץ ומהעולם בתחום התחבורה, במטרה להבין ולהסביר מדוע לא רק הנהג אשם בתאונות דרכים. הכנס התקיים באולם הקונגרסים המפואר אווניו בקרית שדה התעופה, ושמחתי להיפגש עם מאות מעמיתיי וחבריי. אני מודה לאבי נאור - יו"ר העמותה וחתן פרס ישראל - על שהוא מוצא לנכון להזמין אותי כל שנה לכנסים החשובים האלו, כי מכל מלמדיי השכלתי. נשיא המדינה בירך את משתתפי הכנס, וכן השתתפו: שרי התחבורה וביטחון הפנים, ויו"ר האופוזיציה שמתיימר לשנות את הסטטוס שלו בשבוע הבא. אותי, באופן טבעי, עניין במיוחד הרצאותיהם של פרופ' אוליבר קרסטן בנושא תחבורה תבונתית, וכן הרצאתו המבריקה של אורי גור מחברת וולוו במגמות למכונית המחר. מצאתי לנכון בסוף הכנס להחמיא אישית לאורי גור על איכות הרצאתו.

פרופ' סטיבן הוקינג, האסטרופיזיקאי המפורסם, אמר לאחרונה בתכנית של ה-BBC הבריטית, כי "ההתפתחות של אינטליגנציה מלאכותית עלולה לגרום לסוף האנושות". הטכנולוגיה תהפוך לבסוף מודעת לעצמה ותגבר על האנושות, כשהיא מתפתחת מהר יותר מהאבולוציה הביולוגית. "צורות פרימיטיביות של אינטליגנציה מלאכותית שכבר קיימות הוכיחו עצמן כיעילות, אבל התפתחות של אינטליגנציה מלאכותית מלאה עלולה לגרום לסופו של הגזע האנושי". ואני מוסיף כי לאור התפתחות טכנולוגיית הרכב המודרני בשנים האחרונות ואילו הקרובות – נבואתו של הוקינג תתממש.

המדע הבדיוני כבר כאן. ניתן להמחיש כדוגמה לשינויים טכנולוגיים ומחשבתיים מרחיקי לכת את עולם מכוניות המירוץ של פורמולה 1: עד לפני כמה שנים השיא של החלפת גלגלים למכוניות מירוץ היה 21 שניות. הרבה מאוד זמן ניסו לשבור את השיא הזה. בעזרת טכנולוגיה וחשיבה מחוץ לקופסה, וזה הצליח – היום זמן החלפת הגלגלים הוא שתי שניות בלבד. השינוי הטכנולוגי הפך את המידע לנגיש יותר גם בקשר שבין הנהג, הרכב והכביש.

לפני מעל למאה שנה כתב המתמטיקאי והפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד כי "הציביליזציה מתקדמת בהגדלת מספר הפעולות החשובות שאנחנו יכולים לבצע מבלי לחשוב עליהן". קשה להעלות על הדעת הצהרת אמונים נחרצת יותר באוטומציה. מדבריו משתמעת אמונה ברורה בהיררכיה של הפעילות האנושית; בכל פעם שאנחנו מטילים משימה על מכשיר או מכונה, אנחנו מאפשרים לעצמנו לטפס לעבר מטרה גבוהה יותר, כזו שמחייבת מערכת מיומנויות גדולה יותר, אינטליגנציה עמוקה יותר או נקודת מבט רחבה יותר. גם אם אנחנו מפסידים משהו קטן בכל התקדמות כזאת, בטווח הארוך ברור כי מה שאנחנו מרוויחים משמעותי במידה ניכרת.

במרוץ לחיסכון בעלויות, לשיפור צריכת הדלק והפחתת זיהום האוויר, חוזרות יצרניות הרכב, והפעם ביתר מקצועיות, לייצר מנועים בעלי שלושה צילינדרים בלבד. את הנטייה לרעידות וחוסר האיזון שהכרנו בעבר, פותרות היום תושבות מנוע הממולאות בלחץ שמן ומבוקרות מחשב. מנועי התלת-צילינדרים חוסכים במשקל ובמספר החלקים הנעים, צורכים פחות מזרק ומצת חשמלי ומורידים את עלויות האחזקה. מעל ל-70 מיליון מכוניות חדשות נמכרות ברחבי העולם מדי שנה, וכ- 10% מבין הפרטיות הן כבר עם שלושה צילינדרים. ומגמה זו אמורה לצמוח.

תעשיית הרכב ידועה כשמרנית ולאחר יותר מ-100 שנה של סטטוס-קוו, היא עומדת בפני טלטלה. מודלים חדשים של כלי רכב וטכנולוגיות מתקדמות יתנו מענה לבעיות הצפיפות, חניה וזיהום אוויר. וכן ייווצר לחץ לחפש אנרגיות נקיות לרכב. המרוץ לאנרגיה של הדור הבא נמצא בעיצומו: בין בצורת כלי רכב חשמליים; בין בהנעה בגז טבעי CNG, בגז מונזל LNG; במימן או בכל טכנולוגיה אחרת. בכל מקרה, די ברור שדלק הפוסילי ממאובנים חי על זמן שאול.

כל יצרני הרכב מבינים כי בסופו של דבר העתיד קשור לאנרגיה נקייה בהינע הרכב. באוטובוסים ובמשאיות כבדות הבעיה כפולה. הרכב החשמלי, שיהיה נפוץ מאוד בשנים הקרובות, נדרש לסחוב משקל רב מבלי שהמצברים יתרוקנו אחרי נסיעה קצרה. בנוסף, המזגן ומערכות העזר האחרות צריכים לעבוד בכל עת, וחשוב מכך: האוטובוס צריך לנסוע מסביב לשעון בכדי למקסם את יעילותו הכלכלית. הנסיעות התכופות והיעדר ההפסקות אינם מאפשרים טעינה עמוקה למצברים. בנקודה זו נכנסת לשימוש טכנולוגיה חדשה שמאפשרת טעינה חשמלית ללא צורך במגע ותפעול ידני. כלומר, ללא שהנהג או איש השירות ידרשו לחבר פיזית לנקודת הטעינה. הפתרון הוא באמצעות טעינה אינדוקטיבית הפועלת באמצעות יצירת שדה מגנטי שנוצר באמצעות קונדקטורים.

אולי ההמצאה הישראלית, של חברת פינרג'י היא זו שתביא את הבשורה להמונים. הרעיון הוא בדרך הפקת החשמל, המשלב: אלומיניום, מים וחמצן. בעוד שהטווח הקצר של הנסיעה עם מנוע חשמלי יוצר אצלנו מחסום פסיכולוגי שזכה לשם "חרדת הטווח", הרי שבטכנולוגיה החדשה ניתן תדלוק של 40 ליטר מים מטופלים יגדיל את טווח הנסיעה בעוד כארבע מאות קילומטרים. המים גורמים ללוחות האלומיניום להתחמצן, אך היות ששכבת ההתחמצנות אוטמת את האלומיניום, תהליך ההתחמצנות מופסק. כאן המים והתמיסה נכנסים לתמונה ונחשפת שכבת אלומיניום חדשה שיכולה לבוא במגע עם האוויר ולהמשיך להפיק חשמל. התוצאה היא מערכת נקייה המייצרת חשמל בעוצמת זרם קבועה המעולה להטענת מצברים.

בימים אלה נוסעת באנגליה מכונית ניסיונית בלי דלק ובלי חשמל – שמביאה איתה הבטחה בתחום המכוניות הירוקות. המכונית נוסעת על אוויר. במקום מכל בנזין יש בה מכל חנקן נוזלי, שבהתאם ללחיצות על הדוושה הופך לסילוני גז חנקן שמזיזים את בוכנות המנוע, הרגיל לחלוטין. משם הגזים ממשיכים לצינור המפלט ויוצאים לאטמוספרה בלי להוסיף אליה גרם של זיהום. "מכוניות חנקן" נשמעת כמו הבטחה עתידית מופרכת, ועולם הרכב מלא בכאלה.

ההבטחה להמציא את המכונית מחדש ותיקה כמו המכוניות עצמן. בשנות השלושים של המאה הקודמת ניסו לפתח מכונית המונעת במים. עשרים שנה מאוחר יותר הבטיחו מכוניות מעופפות, בשנות השישים חשבנו שהעתיד הוא בהינע אטומי, ועל מכוניות חשמליות הדיבורים הם בני שנות מאה. לבד מהמכוניות ההיברידיות, ובמיוחד טויוטה פריוס המוצלחת, המכוניות החשמליות לחלוטין לא התרוממו וסופה העצוב של חברת בטר פלייס ידוע.

מינהל הבטיחות בדרכים האמריקני, NHTSA, פרסם את "מפת הדרכים" שלו ואת דרישות החובה מכלי רכב חדשים אשר ישווקו בארה"ב בכל הקשור ליכולת תקשורת בין רכב לרכב (V2V). עד 2017 כלי הרכב יחויבו לדבר אחד עם השני. על פי התכנית שמוצגת לאחר כעשר שנות מחקר, תחויב תעשיית הרכב –גם אם רק בקווים מאוד כלליים – להתקין מערכות שיאפשרו לכלי הרכב לדבר אחד עם השני. הרעיון המקורי היה שכלי הרכב יוכלו למסור ולקבל מידע אודות מצב התשתית, התנועה והמצוקה, ולייעל את התנועה עצמה, למשל באמצעות יצירת "שיירות" אשר נוסעות באופן אוטונומי, ולמנוע תאונות כדוגמת רכב המזהה שלא יספיק לעצור ברמזור אדום וידווח על כך לכלי הרכב שבסביבתו.

פרק איחולים מיוחד זה מוקדש להצלחתו של אל"מ (במיל') משה ויצמן, עם בחירתו לתפקיד מנהל אגף הרכב במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים. תפקיד ענק זה, המחייב ראש גדול, הוא למעשה לא פחות מקצין חימוש ראשי של מדינת ישראל. באחריותו כלל מערך שירותי התחזוקה והבטיחות של מעל לשלושה מיליון כלי רכב וציוד מכני הנדסי; הכשרות והסמכות מנהלי מוסכים, בוחני רישוי, שמאי רכב ובקרוב גם קציני בטיחות בתעבורה; תקינה, סחר וייצור; יבוא רכב ועוד עשרות משימות לאומיות רבות חשיבות. משה ויצמן יצטרך לרתום את ניסיונו רב השנים בחיל האוויר, כדי ליזום תהליכי שינוי והטמעתם בתחומים נרחבים. נאחל לו בשם כולנו - בהצלחה.

יום חמישי, 26 בפברואר 2015

אריאל (אריק) שרון – האדריכל שיצק את מדינת ישראל של ימינו, בדמותו


פרק מספר 98 בסדרה - אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי (פסיפס חברתי).

אריאל (אריק) שרון - האדריכל שיצק את מדינת ישראל של ימינו, בדמותו.

היום הוא יום הולדתו ה-87 של גיבור נעוריי ומפקדי הראשון בצה"ל, שטביעת אצבעותיו העבות ניכרות לכל אורך ההיסטוריה של מדינת ישראל. בשבועות האחרונים אני מוצא את עצמי ממוגנט וחוזר שוב ושוב: לגבעת הכלניות של לילי ואריק שרון הסמוכה לחוות השקמים; לבתרונות רוחמה הקסומים; לחוות פיליפ המזמינה ביקור על גבי כרכרות הרתומות לחמורים; לשמורת פורה עם האגם שופע מים במרכזה בימים אלו; ולאסם המספוא של ישראל במרחבי צפון הנגב. פגשתי את שרון, לראשונה, בתחילת דרכי הצבאית בשירות הסדיר, בעת ששימשתי בתפקיד טכנאי רדיו-טלפון ביחידת התקשורת של פיקוד דרום בבאר-שבע והתרוצצתי בין הלשכות השונות לתיקון מכשירי האינטרקום שהתקלקלו ללא הרף. זה התרחש מספר חודשים בטרם פרישתו כאלוף הפיקוד וכניסתו למערבולת הפוליטית. הוא היה זה שהמליץ לי, בחיוכו המשכנע ובחום האנושי שאי אפשר לעמוד בפניו, לצאת לקורס קצינים. שנתיים ומחצה לאחר מכן, אף חזרתי לפקד על אותה יחידת התקשורת הפיקודית, ששלטה על כל המרחבים העצומים של הנגב וסיני.

אריק שרון הקים את יחידת הקומנדו 101 בשנת 1953 ופיקד עליה. הוא היה מפקד ששידר עצמה, סמכות ומנהיגות, שהייתה מלווה בכריזמה שקשה היה להתעלם ולערער עליה. במונחים צבאיים טהורים היחידה לא עשתה הרבה ואף פעלה זמן קצר, אבל במונחים מורליים היא חוללה מהפך. היא החזירה לצה"ל את רוח הקרב. שרון איחד אותה עם הצנחנים, ותכנן ופיקד על רוב פעולות התגמול. המדיניות באותם הימים נקבעה על ידי דוד בן-גוריון ומשה דיין, ושרון שימש כקבלן הביצוע למימוש המדיניות. יזמתי את פגישתי הראשונה עם אלוף הפיקוד באחד הערבים שנקראתי לתקן דבר מה בלשכתו, ועד היום אני מופתע מהיוזמה ומחוצפת הנעורים שהייתה לי דאז. שרון הביע את שביעות רצונו מהבקיאות שלי בעברו הצבאי, ומצא חן בעיניו שגם אימא שלי שהיא בוגרת בית הספר החקלאי בנהלל נולדה באותה השנה כשלו, ומשפחתי כמשפחתו מההתיישבות העובדת.

סיפור חייו של אריק שרון שזור בהיסטוריית צה"ל. הוא הוא היה מגדולי חייליה ולוחמיה של מדינת ישראל – טרם הקמתה ומיום כינונה, והיווה דוגמה ומופת לדורות של לוחמים ומפקדים. חייו הם סיפור מרתק, יוצא דופן וחד פעמי, טבולים באומץ לב, חזון ומנהיגות. איכר, לוחם וראש ממשלה שהפך לאב של אומה גדולה. אמיץ בשדה הקרב ומנהיג ללא חת בשדה המדיני והפוליטי, מדינאי מפוכח, פוליטיקאי אמיץ שלמרות מחלוקות והבדלי השקפות ידע לכבד ולהעריך את האחר, אדם שידע לשנות את תפיסת עולמו, בעל נוכחות מרשימה וחוש הומור אף שמסכת חייו האישיים הייתה מלווה בתהפוכות וטרגדיות, ויותר מכל – מנהיג אמיתי.

נזכור אותו כחבר בדור הנפילים של האומה, שעזב אותנו לטובת ספרי ההיסטוריה. איש עם חזות ורעמת שיער של מפקד לגיון רומי, אבל עם לב ועוצמה של יהודי, כפי שאנחנו אוהבים להתגאות. שרון, בעל החזות הדובית והבלורית הלבנה, חייך לעברי בכל פעם שהצטלבו דרכנו במדרגות ארבעת הקומות בניין הפיקוד נטול המעלית. מספר חודשים לאחר פגישתנו הראשונה פרצה מלחמת יום הכיפורים ששינתה לחלוטין את הביטחון העצמי המופרז של כולנו. ביולי 1973, כשהבין שלא ימונה לרמטכ"ל, פרש מהצבא וסירב להשתתף במסיבת הפרידה שערך צה"ל לכבודו. זעום ופגוע החל את דרכו הפוליטית, והיה בין יוזמי הקמת הליכוד.

באוקטובר אותה שנה נאלץ להקפיא זמנית את תכניותיו הפוליטיות. המלחמה פרצה ושרון התייצב כדי לפקד על אוגדת המילואים 143 בסיני, תחת גורודיש שהחליף אותו רק שלושה חודשים קודם לכן כאלוף הפיקוד. בצל התבוסות הקשות בגזרת הדרום בימיה הראשונים של המלחמה, היו לאלוף שרון חיכוכים מרים כמעט עם כל המפקדים מעליו ובראשם עם גורודיש. בשבת בבוקר, יממה לאחר שסיימתי את קורס הקצינים בבה"ד 1 (גבי אשכנזי היה בפלוגה מקבילה שסיימה מספר שבועות אחרינו), התייצבתי בפיקוד ומשם נשלחתי לחפ"ק פיקוד דרום באום-חשיבה. בימים הראשונים סייעתי לאנשי הקשר במקום ושמעתי בהתלהבות ובהתרגשות רבה את קולו של שרון בקשר. לא הייתי מודע לגודל השעה, ולא כאן המקום לבקר את תפקודו של גורודיש.

בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר 1973 חצו צנחני אוגדתו של שרון את תעלת סואץ, ושרון נחשב כמי שהביא לתפנית המשמעותית במלחמה. את פועלו של שרון ושל כל מי שלקח חלק בגדולה שבמלחמות ישראל, פירטתי בכתובים בפרויקט הייחודי באתר האינטרנט החינוכי: "מלחמת יום הכיפורים – מילון מונחים ואירועים" (חלק א' ו- ב'). אריק שרון היה איש של ניגודים, ציני עד אימה ורגשן ואנושי. הוא דאג להופיע תמיד כאיש אדמה והתיישבות, מלטף גדיים, ויחד עם זאת לא חומל על אויבים. בעיני מעריציו וחסידיו הוא לא היה סגנו של אלוהים; אלוהים עבד אצלו. דיוקנו הלוחמני, הבוטה, היפה הופיע על שעריהם של העיתונים החשובים בעולם. וההצהרות הלוחמניות שלו עיצבו, במידה רבה, את קווי המדיניות של ישראל לדורותיה.

לפני מספר ימים נפגשתי באירוע חברתי-משפחתי משמח עם רב-ניצב (בדימוס) משה קראדי והעלינו רשמים מפועלו של שרון. שנינו התחלנו את הקריירה המקצועית שלנו כקציני קשר צעירים בשירות הסדיר; ושנינו אוהבים שנים רבות את אותה אישה קסומה (אחותו, שוש, למען הסרת הספק). משה קראדי, המפכ"ל ה- 15 של משטרת ישראל, מונה לתפקידו בתקופתו של אריק שרון כראש ממשלה. לאחר שנבחר בשנית חל מפנה בעמדותיו: הוא הכריז על התנתקות, ובאוגוסט 2005 פינה את כל ההתנחלויות מרצועת עזה וכן ארבע התנחלויות בצפון השומרון. סיפרתי למשה קראדי, המשמש היום כמנכ"ל דלק פי גלילות, כי בכוונתי לציין את יום הולדתו של שרון, והוא ביקש להדגיש את כושר מנהיגותו ונחישותו כראש ממשלה.

בסופ"ש האחרון כתב גלעד שרון מאמר עוקצני על ההוצאות הפרטיות של אביו כראש ממשלה. בכל חמש שנותיו בתפקיד, את הבישולים והקניות לחוות השקמים הם ערכו לבד, וכמובן שילמו מכספם. אשתו, ענבל, הלכה לסופר, קנתה מה שצריך ובישלה לאורחים. הוא מוסיף "גם אבא שלי גילה חיבה לגלידות אבל לא עלה על דעתו, שמישהו צריך למלא את המקרר בביתו הפרטי בגלידה על חשבון משלם המסים". חיכיתי ליום א' השבוע, ובמהרה מצאתי את תגובת המחץ של ד"ר חיים שיין, הפובליציסט, מהעיתון המתחרה. הוא מפרט את הפרת חוק מימון מפלגות, בעדות שקר וברישום כוזב במסמכי תאגיד ועוד. והתבלין בכתבה על שרון: "המפקד שידע היכן מצויה כל פלוגת טנקים במלחמת יום כיפור, לא ידע, ולא שמע על מיליוני הדולרים שנעו סביבו".

יש אנשים שהסערה היא מרגועם. אריק שרון, איש הסערה, הגיע אשתקד אל מקום מנוחתו. חתרן בלתי נלאה בפוליטיקה נגד כל מי שעמד בדרכו וחבר טוב לחבריו. לא היה כמוהו בדאגה לאנשים שנשארו מאחור באמצע הדרך, ציוני נלהב, בלתי מתפשר וביקורתי. אחזור ואבקר, בכל עת, בגבעת הכלניות המרהיבה של לילי ואריק שרון : להזדהות ולהוקרה עם האדריכל שיצק את מדינת ישראל של ימינו – פחות או יותר, לטוב או לרע - בדמותו.

יום שישי, 13 בפברואר 2015

ציפי אריה – על חברות, רעות ותמיכה הדדית במקום העבודה המשותף


פרק מספר 97 בסדרה - אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי (פסיפס חברתי).

ציפי אריה – על חברות, רעות ותמיכה הדדית וממושכת במקום עבודה משותף.

ציפי היא חברתי הטובה לעבודה בעשרים ושבע השנים החולפות, כאחות תאומה לי, ולא במקרה בחרתי לספר את סיפור חייה המופלא - בפרק מספר 10 בסדרה (יוני 2013). ציפי, בעיניי, היא הישראלית האולטימטיבית. היא טלית שכולה תכלת, שהגיעה לכל ההישגים האישיים שלה בכוחות עצמה. משפחתה היא דוגמא לבעלי החכמה שהבינו שהאושר אינו מקום שמגיעים אליו אלא מצב שיוצרים. סיפורם הוא ציוני מובהק: ויתור על עושר מופלג באירן של סוף שנות החמישים במאה שעברה, עלייה לעוני ולדלות, התמודדות עם קשיי ההתאקלמות ולבסוף פיצוח קוד הצופן הישראלי.

ציפי החליטה לסיים את תפקידה הממלכתי המכובד, ולצאת לפרישה מוקדמת – כל עוד בריאותה וכוחה במותניה; וכל עוד תאוות החיים בעורקיה. יש לה את כל הסיבות הטובות בעולם להיות מאושרת: היא זכתה להערכה רבה ממנהליה ולתשבחות לרוב ממקבלי השירות בכל תפקידיה לאורך שנות עבודתה. היא אשת איש למופת, אימא לשלושה ילדים מוכשרים וסבתא לשישה נכדים קסומים, שיזכו בקרוב לקבלה במשרה מלאה. החברות שלנו, העקבית ורבת השנים, מבוססת על הערכה הדדית, פרגון, מודעות חברתית גבוהה, אמונה באדם ואופטימיות חסרת תקנה.

לציפי יש אנרגיות חיוביות אינסופיות התורמות באופן ברור ערך מוסף לתפקידים שכרוכים בעבודה קשה ובהתמודדות בלתי פוסקת. המשמעת העצמית שלה מאפשרת לה לעשות את כל הדברים שבמעמקי לבבנו אנו יודעים שעלינו לעשותם, אבל לעולם אין חשק לכך. צניעותה מאותתת לאנשים סביבה פתיחות לקבלת מתנת הידע שלהם, ולהאזין לדבריהם. לאחרונה חזרנו מביקור משותף ומרגש במחנות ההשמדה בפולין, ונוכחתי עד כמה ציפי רגישה לסבלם של יהדות אירופה בשנות השואה הנוראיות ומזדהה עם ההיסטוריה היהודית (ראו באתר האינטרנט שלי, בפרק: המסע לפולין – מילון מונחים ואירועים).

רבים מאיתנו נתפסים בכאוס של משברים במרוץ האינסופי אחרי אשליית ההצלחה ומשלמים מחיר כבד כשזה מגיע לתחושת המיצוי העצמי והסיפוק מהחיים. ציפי ואני מודעים היטב להשתקפות שלנו בחלון הראווה ומעדיפים תמיד את הפרוזה על הפוזה. שיחות נפש רבות ניהלנו על רצוננו לתרום מניסיוננו לחברה הישראלית ולקידום היעדים של מסגרת העבודה המשותפת. תמיד השיחות נוהלו בנועם הליכות, ובמציאות הצעקנית של היום האיפוק של שנינו היא תכונה נדירה ולכן כה יקרת ערך. הקו המנחה הוא: הצניעו לכת, תרגיעו, הנמיכו את אש האגו. קצת פחות חשיבות עצמית וקצת יותר איפוק.

שורה אחת מנוסחת להפליא של רחל המשוררת השאירה לנו כצוואה – "רק על עצמי לספר ידעתי". אבל לא רק על עצמי, במקרה שלי, אלא גם מתוכי אל הסובב אותי, וגם כמובן אל מה שאני חושב, ראה ושומע. אני מודע לכך שיש לי נטייה להזדהות עם כל הצדדים בכל סיפור ומחפש במילים את הרגש הנכון. אולם, יש אנשים שנחבאים אל הכלים ושכדאי לגלות דווקא אותם. ציפי היא מסוג האנשים העוסקים במלאכת קודש יומיומית, בעבודה אינסופית חשובה, שהתמורה ללב גדולה לאין שיעור מהתרומה לכיס.

ציפי היא פסקול של ציונות ישראלית שאני אוהב לאהוב. היא בעלת ביטחון עצמי ומודעות שאינה תלויה אובססיבית בתשומת לב או בפידבקים חיוביים בלתי פוסקים מהסביבה. קנאה, מיותר לומר, הצורבת בנו בכל פה אינה נחלה של שנינו. אין שום תחושה של כעס ואכזבה, התגוננות או בהלה מביקורת. ציפי היא אשת שיחה מעניינת ומחודדת. יש לה גישה בלתי אמצעית לנבכי הנפש, והאינטואיציה שלה אומרת כי זה העת להפסיק לעבוד סביב השעון ולצאת לחיים חדשים. לי היא תחסר ביומיום, אך כמובן מפרגן לה ומאחל להצלחתה בכל אשר תפנה.

יום שישי, 6 בפברואר 2015

אביגדור שפייזמן – רב אומן ונדיב לב, שנפרד מאיתנו בסערה הגדולה


פרק מספר 96 בסדרה - אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי (פסיפס חברתי).

אביגדור (אבי) שפייזמן - רב-אומן ונדיב לב, שנפרד באיתנו בסערה הגדולה.

ביום הסערה האחרון נדם ליבו הענק והנדיב של אביגדור שפייזמן, שכונה 'אבי' בפי כל חבריו. הסערה הכתה במלוא עוצמתה על הרבים שבאו בלילה החשוך, לבית העלמין ירקונים, לחלוק כבוד אחרון לאיש שנכנס לדי–אן-איי של כולנו. רוחות עוצמתיות, גשמים בלתי פוסקים, קור אירופאי, כבישים מרכזיים נחסמו, הצפון התכסה בשלג, אך אף לא אחד נטש את שעת הפרידה המרגשת. אחיו, יוסי, סיפר את קורות המשפחה הנפלאה הזאת ואת העובדה כי המנוח מנציח את שם סבו הקבור בברלין.

בני משפחה ועמיתים דיברו בהרחבה על הדמות ופועלו הייחודי בישראל, אך התעלה על כולם הגיס, הזמר הידוע – אלי לוזון, שהרטיט את כל גוש דן. הוא בחר להשמיע בקולו המדהים את השיר ,אידיש מאמא'. הבטנו כולנו אל עבר האימא הבוגרת והצלולה של אבי, סוניה, שישבה על כיסא גלגלים והדמעות ניגרו מכל עבר. תוך זמן קצר איבדה האישה המיוחדת הזאת את בעלה, נכדה וכעת את בכורה. אלי לוזון, שזו הפעם הראשונה שנחשפתי ליכולותיו הקוליות, חדר אל מעמקי הרגישות של כל אחד מהמשתתפים.

למחרת הפרידה כתב אלי לוזון שיר נוגה, שהאות הראשונה בכל שורה מזכירה את שמו המלא: "אביגדור שפייזמן בן סוניה". בשבעה סופר לי כי בכוונתו אף להלחין את השיר: "איך פתאום נדם קולך עלית השמימה ביום קריר כמו סערה. יש דברים שלא ידעת לא שאלת למה, גם אם זה כל כך נגע בך. דרך הבדידות שלך נתנה לך מרגוע, ותמיד ידעת שאפשר רק לתת לדל ולעני לשבוע, זו תכלית חייך איש יקר. שאותך ילוו מלאכים טובים, פירותיך לעד יצמחו ענווים. יש דברים שלקחת איתך בלי לומר יומן קטן אפילו לא נשאר. זו הדרך שבה בחרת אחי, מלמעלה תשגיח עלינו.....".

פגשתי את אבי שפייזמן לראשונה בשנת 1988, עת מוניתי לנהל את מחלקת רכב ופיתוח במשרד התחבורה. בין יתר משימותיי נדרשתי לטפל בהסמכת כלל מנהלי המוסכים, שמאים ובוחני רישוי. די מהר הבנתי כי אין אף אוניברסיטה בעולם שיכולה להכשיר אותי לעמוד בהצלחה במשימותיי. נאמן לדרכי, ללמוד תמיד מניסיונם של אחרים, חרשתי את המדינה לאורכה ולרוחבה, כדי להיפגש עם מיטב המומחים בכל תחום. אמרו לי כי אבי שפייזמן הוא האיש המתאים ללמד אותי את כל סודות מרכב הרכב, תיקונים לאחר תאונה וצביעה.

עוד אמרו לי כי הוא איש מקורי, פורץ גבולות, בעל ביטחון עצמי רב וחושב מחוץ לקופסה. דרכנו הצטלבה והחיבה ההדדית נותרה עד ליומו האחרון. אבי שפייזמן עתיר זכויות, איש נדיר, נדיב, דעתן ומטביע חותם. "רק דגים מתים שוחים עם הזרם" אמרה פעם שולמית אלוני, ואין מדויק מזה לסכם את אורחות חייו. הוא היה, כמוני, איש של מטרות, וכידוע הערך האמיתי של הצבת המטרות והשגתן אינו טמון בשכר שתקבלו בסופו של דבר, אלא במי שתהיו בגלל השגת מטרותיכם. המטרות שאנו מציבים מבהירות את רצוננו, וכך מסייעות לנו להתמקד אך ורק במעשים שמובילים אותנו למקום חפצנו, והמטרות היו הדרייב של חייו.

קסם לי החוצפה המבורכת שהייתה לאחים שפייזמן, עת שברו את מונופול התחזוקה של המכונית הישראלית, הכל כך מצליחה, והיא כמובן ה"סובארו". שנים היא הייתה המכונית הפופולרית ביותר, והיו שטענו כי היבואן מתנשא ועלות השירות גבוהה יחסית. חשבו האחים והקימו את רשת ד"ר סובארו, שהציעה מחירים תחרותיים וזולים יותר ממוסכי יפנאוטו. מתברר כי מחאת המחירים התחילה עוד לפני כחלון והמילקי, והציבור פקד בהתלהבות את 34 המוסכים שחברו לרשת החדשה. סובארו, להזכיר, הייתה המכונית היפנית הראשונה ששברה את החרם הערבי ושווקה בישראל. קדמו לה רק דגמי הבריסקה והקונטסה, לבית הינו, שהורכבו במפעליו של אפרים אילין בחיפה (דוד שלי).

אבי שפייזמן היה נשמה טובה שדואגת תמיד לכל מחסור. הוא נידב כספים אין ספור למטרות רכישת סלי מזון בחגים למשפחות נזקקות, והיה בן ואיש משפחה מסור. בימי השבעה, שהתקיימה בבית מגוריו המרשים, סיפרו לי כי בנעוריו הוא היה גבר שרמנטי ומבוקש ביותר על ידי בנות העיר העברית הראשונה. אני מכיר אותו יותר מהצד המקצועי ומנכונותו לעזור ללא כל תנאי ובכל עת. הוא נולד בתל-אביב למשפחה שורשית ואהב את הארץ בכל מאודו. נרתם לכל משימה לאומית שקראו לו, ותמיד ללא כל אינטרס אישי. שיחות רבות ניהלנו, בעיקר במפגשי אחר הצהריים בימי שישי עם חברי מועדון החמש, ושמחת הביחד עדיין מהדהדת.

אבי שפייזמן היה בשנותיו האחרונות פקעת אנרגיה סוערת, אוהבת אדרנלין הנאחזת בסלעים בשיניים ובציפורניים ובזה לחבלים. הוא עלה במשקל והסיגריה המזיקה שבפיו הופיעה יותר ויותר. שמעתי ממנו לראשונה על כך שהעסקים כבר לא כמו שהיו בעבר, וחברות הליסינג נוגסות ברווחים של כל חלקה טובה. אך יותר מכל הדאיגה אותי סיפוריו על אירועי מלחמת יום הכיפורים שבה השתתף. זה נשמע כמו הלם קרב מאוחר שהצריך טיפול. הוא קרא בעיון, באתר האינטרנט שלי, את הפרויקט שערכתי אודות "מלחמת יום הכיפורים – מילון מונחים ואירועים", אך גם זה לא הביא מזור לפצעיו.

אביגדור (אבי) שפייזמן חיי ונפרד בסערה, ואני כבר מתגעגע לשיחות הטלפון השבועיות, בשעות לא שעות, שבהן פרק את מטעניו ותמיד זכה לאוזן קשובה ממני. התייעצתי איתו בכל ספר מקצועי וחינוכי שכתבתי, ונותרה לו עוד בקשה נוספת -במיסוד הבטיחות והגיהות של מפעלי שירותי תחזוקת הרכב בישראל - והכשרת המנהלים המקצועיים בתחום חשוב זה. בשנים האחרונות שילבתי אותו במערך ההדרכה הטכנולוגית והמשובים המצוינים לא אחרו לבוא. הוא אהב והעריץ את פועלי המקורי לקידום החינוך התעבורתי והטכנולוגי בארץ, ואני את שלו.

יום שישי, 9 בינואר 2015

ישראל שמיד – האזרח מספר אחד של נס-ציונה; ודגל העבודה העברית


פרק מספר 95 בסדרה - אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי (פסיפס חברתי).

ישראל שמיד – האזרח מספר אחד של נס-ציונה, נושא דגל "העבודה העברית".

מתי בפעם האחרונה פגשתם ראש רשות מקומית נינוח שצועד יום יום ברגל, שלוב זרוע עם אשתו היפה, בין בתי תושבי מושבתו ונותן מענה מהיר ובו במקום לכל בעיה ועניין. לרבים שמו מיוחס בעיקר לעורק המרכזי, בתנועתם מזרחה, במושבת ילדותי שהפכה לעיר היפה והירוקה בישראל. עבור בני משפחתו ומכריו הוא היה דמות חביבה, עממית ונעימת הליכות. סבא שרוליק, קראנו לו במשפחה, לאיש מספר אחד במושבה, שהיה קודם כל הסבא של גיסתי האהובה, אורנה. על שרידי בית מגוריו הצנוע בנה אחי, ברבות הימים ובעשר אצבעותיו המוכשרות להפליא, את בית חלומותיו המשרת את המשפחה המקסימה הזאת עד היום.

סבא שרוליק וסבתא יטקה היו זוג יפה, בעלי חזון ומלאי השראה, שייצגו את מיטב אנשי העלייה האידאליסטית הציונית. שרוליק היה נושא דגל "העבודה העברית" כערך לאומי, יהודי ואנושי. מסלול חייו בנס-ציונה היה בשירות הציבור. הוא טיפס ועלה בתפקידיו ובאחריותו, ועשה זאת באמונה, בחריצות ובחכמה. הוא נולד בעיר פשמשל בפולין, בשנת 1911, למשפחה הדוקה ביהדותה, ובהיותו בן שנה וחצי נפטרה אמו. הלהט הציוני שנדלק בנעוריו, ניתק אותו מספסל הישיבה, גרם לכך שגזז את פאותיו, ויצא להכשרה במסגרת תנועת "גורדוניה".

מספר שנים היה שרוליק בהכשרה בחווה גדולה של גוי פולני, בתנאים קשים ועבודת פרך, והכשיר עצמו להיות פועל בארץ ישראל. בתקופת הכשרתו פגש בצעירה היפה ואישיות בזכות עצמה, היא סבתא יטקה, הזכורה לטוב. הם אהבו זה את זו ונישאו. יחד עלו ארצה בשנת 1933 עם קבוצת "גורדוניה", שהתיישבה על הגבעה בין טירת שלום לכפר-אהרון ונאבקו יחד בקשיי הקליטה. שרוליק ויטקה היו זוג למופת, הנאהבים והנעימים שבחייהם ובמותם לא נפרדו. תמונת הפרידה הקשה מאביו האהוב עליו, פרידה לנצח אשר הותירה את אביו שבור ואבל, ליוותה את שרוליק כל שנותיו. לא פעם שפך את ליבו בפני מכריו ואמר: "אני מיצר וכואב כל-כך על פרידה זו, בה איבדנו זה את זה לתמיד".

שרוליק מעולם לא שכח את "גירסא דינקותא" ובכל הזדמנות השתבח בה. בליבו הייתה שמורה פינה חמה ואוהדת ל"פינטלה ייד" – לנקודה היהודית. הוא היה אחד הבודדים מאנשי שכונת הפועלים שנמנה עם ציבור המתפללים המתמיד, בימי שבת וחג בבית הכנסת הגדול במושבה. תמיד אמר במעין הצטדקות: "המסורת, היהדות, תכניו של בית אבא, הם חלק בלתי נפרד מעצמי". מבחינתו השתלב הדבר עם השקפותיו הסוציאליסטיות המובהקות. זכור לי היטב כיצד שרוליק עמד על דעתו שהנין הגדול שלו, עומר (האחיין שלי), יעלה לתורה כדת וכדין בבית הכנסת לנוער ברחוב מכבי, הסמוך לבית הכנסת הגדול.

שרוליק החל את עבודתו בפרדסו של דוד ניימן, והיה סדרן העבודה של קבוצת "גורדוניה" שעלתה עמו ארצה. בתוקף תפקידו זה היה מגיע מדי ערב ללשכת העבודה בנס-ציונה, כדי לזכות בימי עבודה לקבוצתו. היה מגיע ברגל וחוזר ברגל לאחר יום עבודה מפרך, ומסתכן בהליכתו יחידי בלילה, בין הפרדסים ועל גבולה של שכונה ערבית עוינת בימי המאורעות והדמים. כבר בתחילת דרכו התבלט כעסקן ציבור, המנתב דרכו ביחסי אנוש והידברות. בכך היה שונה מהאחרים, שנהגו לעתים בקיצוניות, בלהט אידאולוגי מתלהם ובאווירה מתוחה ששרתה מטבע הדברים בין שכונות האיכרים לבין שכונות הפועלים, שהכביש הראשי הפריד ביניהם גאוגרפית ואידאולוגית. הרחוב בנס-ציונה המנציח את פועלו של ישראל שמיד נמצא דווקא בצד הפועלים של המושבה, וטוב שכך.

לאחר פרק זמן נבחר שרוליק לנהל את לשכת המס של ההסתדרות בנס-ציונה, הישר מהפרדס, לאחר שהוכרז כאלוף מחזיקי הטורייה וסוחבי שקי זבל אורגני מסריחים ומטפטפים על גבו. הוא התיישב על כיסא המנהל רק לאחר שעבר את האולפן הקשה של פועל פרדס שצריך להתחרות עם הפועל הערבי המנוסה. לאחר שהכיר מקרוב את הפרדסן הקטן וראה אותו בבעיותיו ובקשייו. שרוליק היה רגיש ונבון בטיפולו ביחסי העובד והמעסיק, בימים קשים של מחוסרי עבודה ומאבק על עבודה עברית. תמיד הוא העדיף את הפשרה, הסובלנות וההאזנה, על הדרך והסגנון המשתלח. ולכן הישגיו היו בולטים ורבים.

אבנר כהנוב, יליד נס-ציונה וחברו של ישראל שמיד, תיעד בספרו "שאו נס-ציונה" את תולדות המושבה ואת הדמויות המסקרנות שפעלו בה לאורך השנים. כהנוב מספר (סיפור ששמעתי גם מאבי ז"ל) כי איש לא היה מאמין שבחזהו של שרוליק הנוח והחייכן, פועם לב אמיץ ללא חת. והסיפור מדבר בעד עצמו: מאורעות הדמים של 1936, בפרדסי ודרכי נס-ציונה יריות, הצתות וקורבנות. שרוליק ויטקה התגוררו באותם ימים בצריף בודד בלב הפרדסים, ליד כפר אהרון המבודדת גם היא. מספר פעמים הגיע אבנר כהנוב אליהם בסיורי הביטחון, כדי לפנותם ולהעבירם למקום מבטחים בנס-ציונה. שרוליק סירב למרות שהיה מודע למצב וחש אותו מדי פעם, כשקליעים חדרו לצריפו.

כהנוב מוסיף כי היה זה גילוי אומץ לב בלתי רגיל, באותו יום קשה במיוחד לנס-ציונה. ידיעות הגיעו על כנופיות משוטטות בפרדסים במטרה להרוג יהודים. יריות נשמעו מכל עבר ופה ושם הוצת באר או בית אריזה. הפעם יצא כהנוב עם עוד שלושה חברי ההגנה, נחוש בדעתו, לפנותם בטרם יהיה מאוחר מדי. ככל שקרבו עם הטנדר לצריף הבודד גבר הירי. הם מצאו את שרוליק ויטקה בצריפם. שרוליק נראה רגוע, החזיק בידו אקדח קטן שהפקיד בידו מעסיקו והצביע על מספר חורי קליעים שחדרו לצריפם. העלו את הזוג ואת מיטלטליהם על הטנדר והעבירו אותם למושבה. לפי סיפורו של כהנוב, היה זה רק: זוג מיטות חלוציות, שולחן קטן ושני כיסאות. ומאז זכתה נס-ציונה במנהיג מקומי שפעל בה עד יומו האחרון.

בטרם נבחר לכהן כראש המועצה, כיהן שרוליק בתפקיד מזכיר ההסתדרות, מרכז לשכת העבודה ומנהל לשכת המס ההסתדרותית. כיהן כראש המועצה במשך עשר וחצי שנים, כולן בראש קואליציה מקיר לקיר. אוזנו הייתה תמיד קשובה לאזרח, מחפש את שביל הזהב אך נחוש ואמיץ בהחלטותיו בפיתוחה של המושבה שהפכה לעיר ואם בישראל. בשנים אלה נסללה מערכת כבישים ענפה, נבנו גנים ובתי ספר, שיכונים לעולים החדשים, בית הנוער שהיה מרכז החיים החברתיים של בני דורי ואושרו לבנייה שטחים רבים. בנס-ציונה נולדו ילדיהם המוצלחים: בלהה (אימא של אורנה), שהייתה מלכת היופי הרשמית של המושבה; ופרופ' הלל שמיד המפורסם - הדיקן לשעבר של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים. למשפחה מוצלחת ותומכת זכה לה אחי, ואני מפרגן לכל אחד מהם.

יום חמישי, 18 בדצמבר 2014

חברי ארגון חברות ההסעה בישראל, התורמים לקידום הבטיחות בארץ


פרק מספר 94 בסדרה - אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי (פסיפס חברתי)

חברי ארגון חברות ההסעה בישראל - התורמים יום יום לקידום התחבורה והבטיחות.

התבקשתי היום לשאת דברים ולסקור, בזמן הקצר שהועמד לרשותי, אודות התמורות בישראל הנוגעות למשק ההסעה ואת המגמות בעולם. מנכ"ל ארגון חברות ההסעה בישראל, חברי הוותיק שוקי שדה, ארגן כנס שנתי מכובד בהיכל התרבות המפואר של המועצה האזורית - דרום השרון - לחברי הארגון המייצגים את בעליהן ומנהליהן של יותר ממאה חברים בארגון הגג של לשכת המסחר. ארגון חברות ההסעה הוקם בשנת 2003, עם הפעלת הרפורמה בשירותי התחבורה הציבורית. הוא פועל מול רשויות המדינה בנושאים שונים הקשורים לחוקים, תקנות, רישוי, מכרזים ממשלתיים ועוד. מיטב המרצים בישראל, כל אחד בתחומו, נשאו דברים ושמחתי גם כן לתרום מעט מניסיוני. אז לטובת החברים שהתענגו על כריכים משובחים במזנון שמחוץ לאולם בעת הרצאתי, הרי תקציר דבריי.

תערוכת האוטובוסים והמשאיות הגדולה מסוגה בעולם, שנערכה לאחרונה בהאנובר שבגרמניה, מספקת לנו חלון הצצה למגמות הטכנולוגיות החדשות ואלו הצפויות בשנים הקרובות. השנה החולפת הייתה סוערת במיוחד עם שפע של אירועים יוצאי דופן. הצטיידות המשתמשים ברכישת דגמי רכבי יורו 5, הזולים בכ- 10,000 יורו מאלו של דגמי יורו 6 – האיצו את הרכישה המוגברת. שוק האוטובוסים הישראלי עבר אף טלטלה עם כניסה של מתחרים חדשים. ישנם הטוענים כי מכירות של 1,000-1,200 אוטובוסים בשנה, לא יצדיק 14 מותגים בשוק והעתיד יגיד מי יוכל לשרוד בשוק שתלוי מאוד ברמת השירות. מימוש מכרזים בתחבורה הציבורית, וכמובן מבצע 'עמוד ענן' השפיעו על כל המשק בחודשים האחרונים.

לאחרונה התבשרנו כי בעקבות ההידרדרות הביטחונית, ולאחר הפסקה של 3 שנים, חוזרת המדינה לרכוש אוטובוסים ממוגני ירי, שעמידים גם בפני מטענים. האוטובוסים הממוגנים ישמשו להסעות תלמידים, אך ישתלבו גם בפעילות התחבורה הציבורית בגוש עציון ובשומרון, שתוגברה בחודשים האחרונים כדי לעודד את התושבים באזורים אלה לנוע באוטובוסים ולא בטרמפים. רמת המיגון גבוהה וכוללת מיגון צד, חזית, גג ורצפה. המיגון מעלה את המשקל האוטובוס ל- 25 טון, דבר שמחייב שימוש בסרן אחורי כפול ובשלדה בת 10 צמיגים. הדגם פותח בישראל ונחשב לאוטובוס הממוגן בעולם.

בעקבות המעבר ליורו 6 רוב היצרנים יצאו עם דגמים חדשים ועם מבחר מנועים רחב יותר. סביר כי נראה בתקופה הקרובה יבוא של אוטובוסים ומשאיות היברידיות, שכבר נמכרות בשווקים אחרים בעולם ועל פי נתוני היצרנים מספקים חסכון משמעותי בתצרוכת הדלק. בתקינות הקודמות ניתן היה להשתמש במנועי EGR בלבד(מחזור גזי הפליטה), והיום לחלקם יש גם SCR . שימוש בטכנולוגיית SCR מעניק יתרונות, כי המנוע מסובך פחות, ובעיקר לא נכנסים לתחום הבעייתי של טווח הטמפרטורות הגבוהות. המשקל העצמי נמוך יותר, והטורבו הוא טורבו רגיל ולא VGT. לא צריך את כל מערכות הקירור הנוספות והתחזוקה קלה יותר.

המשרד להגנת הסביבה הוציא לאחרונה הוראות חדשות לבעלי ציי רכב לצמצום המזהמים לאוויר. מבדיקות המשרד נמצא ששליש ממזהמי כלי הרכב נובע ממשאיות ואוטובוסים. מתוקף חוק אוויר נקי יחולו ההוראות על 28 ציי רכב הגדולים בארץ, ובכללם אוטובוסים ציבוריים ופרטיים המונעים במנועי דיזל. עד לשנת 2018 יעמדו כל הכלים על תקן מינימלי של יורו 4 ו-5, וחובת הדממת מנוע בעת עמידה בחניה. בהדרגה יעברו לשימוש בהנעה חלופית – חשמלית, היברידית, גז טבעי או ביודיזל. כך שבשנת 2020 3% מהצי יעשו שימוש בהנעה זאת. חברות שלא יעמדו בהוראות, עלולות לעמוד בפני קנס בגובה של עד 850,000 ₪ ואף אכיפה פלילית. המשמעות היא שחברות המשתמשות היום בכלי רכב ישנים ומזהמים ידרשו להשקעות גדולות יותר.

כל יצרני הרכב מבינים כי בסופו של דבר העתיד קשור לנסיעה ברכב המונע בחשמל, בין עם באמצעות טעינה ובין עם מנוע תאי דלק המפיק אנרגיה נקייה ממימן. באוטובוס וברכבי הסעה הבעיה כפולה. הרכב נדרש לסחוב משקל רב מבלי שהמצברים יתרוקנו אחרי נסיעה קצרה. בנוסף, המזגן ומערכות העזר האחרות צריכים לעבוד שעות נוספות, וחשוב מכך: האוטובוס צריך לנסוע מסביב לשעון בכדי למקסם את יעילותו הכלכלית. הנסיעות התכופות והיעדר ההפסקות אינם מאפשרים טעינה עמוקה למצברים. בנקודה זו נכנסת לשימוש טכנולוגיה חדשה שמאפשרת טעינה חשמלית ללא צורך במגע ותפעול ידני, כלומר ללא שהנהג או איש השירות ידרשו לחבר פזית לנקודת הטעינה. הפתרון הוא באמצעות טעינה אינדוקטיבית הפועלת באמצעות יצירת שדה מגנטי שנוצר באמצעות קונדקטורים.

בשנת 2022 ינועו בעולם, לפי התחזיות, כארבע מיליון משאיות ואוטובוסים המוזנים בגז טבעי, בטכנולוגיות גז דחוס טבעי CNG או גז טבעי מונזל LNG. כיום מחיר הגז הטבעי הוא כ-42% ממחירו של דלק נוזלי, ובדרך כלל בתוך כארבע שנים של שימוש הפרשי התעריפים מתאזנים. כלי הרכב גם "ירוקים" יותר והיתרונות לאיכות הסביבה הן בהפחתת פליטת גזי החממה, חלקיקים וחומצות חנקן. גז טבעי בישראל הוא בטחון אנרגטי, המפחית את ההסתמכות על מוצרי נפט מיובא או דלק מזוקק מיובא. הגידול בזמינות גז טבעי בארץ והמנועים החזקים יותר יאיצו בשנים הקרובות את התחבורה הציבורית ואת משק ההסעה בישראל.

יום שבת, 6 בדצמבר 2014

יקי אנוך ולוי יצחק – מפגש פסגה של אושיות משפיעות על ענף הרכב


פרק מספר 93 בסדרה – אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי (פסיפס חברתי)

יקי אנוך ולוי יצחק – אושיות ענף הרכב בישראל; והצעת חוק רישוי שירותים.

שני הג'נטלמנים המכובדים בפרק זה מלווים אותי מקצועית כבר מעל לשנות דור, ובעיקר בארבע עשרה השנים המאתגרות בחיי, שבהן ניהלתי את מחלקת רכב ופיתוח במשרד התחבורה. הם שני אנשים חזקים ומקושרים שאינם צריכים להתאמץ כדי לקושש את פרנסתם. מנצח בקרב השיווקי, כידוע, הוא מי שיש לו מידע עדיף ונחישות ניהולית לתרגם אותו למעשים. יקי אנוך הוא נשיא איגוד יבואני הרכב בישראל עם רקורד עשיר ביותר של תרומה למדינה, ולוי יצחק (הבולגרי החביב) הוא השמאי המוכר מכולם. לכל האנשים המבריקים ביותר שאני מכיר, ישנה אסטרטגיה פשוטה שמבטיחה את הצלחתם: הם מכירים את עצמם, מקדישים זמן לחשיבה על הכישרונות העיקריים שלהם – התכונות היוצאות דופן שגרמו להם שיהיו יחידים במינם – ואחר כך מתמסדים לעידון הכישרונות הללו ולהרחבתם. כאלה הם שני האישים שלפנינו.

בימים אלו מדינת ישראל חוצה את מחסום השלושה מיליון כלי רכב, ובמאמר מקיף שהתפרסם השבוע בעיתון כלכליסט, יצאו הכותבים בכותרת "הנהגים בפקקים שווים למדינה מיליארדי שקלים". בשנת 1990, כך צויין, מנה צי הרכב כמיליון מכוניות בלבד. השנה ההכנסות ממיסוי רכב יעמדו על כ-34 מיליארד ₪, המהווים כ-13% מכלל הכנסות המדינה ממסים. מס הקנייה על כלי רכב יעמוד על כשבעה וחצי מיליארד ₪ והמס על הבלו של הדלק והמע"מ יחצו את העשרים מיליארד. ואולם, כאן לא מסתכמות הכנסות המדינה מענף הרכב. לפי רשות המסים, כ-88% מעסקאות הרכב בשנת 2013 היו של השוק המשני. הכוונה היא לרכב משומש שחייב ברישוי שנתי וטיפולים, ולפי הערכות גסות של איגוד המוסכים, הענף מגלגל בין 10 ל-12 מיליארד ש"ח בשנה. כך, שלאדון לוי לא משעמם.

כמי שעיסוקם, מקצועם והתמחותם ברכב, היבואנים נושאים באחריות ובמחויבות גבוהה לשמירה על איכות הסביבה ומניעת זיהום אוויר. מכאן נובעת ההקפדה על ייבוא דגמים, אשר יצרניהם עומדים בתקנים התובעניים והמחמירים ביותר. איכות הרכבים המיובאים ובטיחותם המרבית בוודאי מצמצמים את מרכיב הכשל הטכני בתאונות. יקי אנוך, אל"מ (במיל'), מהנדס בהכשרתו ובעל תואר שני במנהל עסקים, צבר ותק של עשרות שנים בענף הרכב הישראלי. הוא שימש במגוון תפקידים בכירים ביותר בקרב יבואני הרכב. הוא איש עם עוצמות ודעתו נשמעת ונחשבת. כנשיא האיגוד הוא מייצג את היבואנים מול הגורמים הציבוריים בישראל, מהכנסת ועד הממשלה ומהרשויות ועד לציבור. יש לו מה לומר על תהליכים טכנולוגיים ובירוקרטים בענף והוא לא מהסס בהשמעת דעתו. את המחירון החודשי של לוי יצחק כולם מכירים. הוא נחשב למוסמך בענף הביטוח והשמאות בישראל, ומקובל עד כדי כך שיש הטוענים כי הוא מהווה מונופול.

בחודשים האחרונים רועש הענף לאור הדיונים הקדחתניים הנערכים בוועדת הכלכלה של הכנסת, בעניין הצעת חוק רישוי שירותים לרכב. מטרתו של החוק להסדיר בחקיקה ראשית את כלל העיסוקים והשירותים המוסדרים כיום בצווי הפיקוח, ובכללם יבוא ושמאות רכב, וכן עיסוקים ושירותים נוספים הטעונים הסדרה, ולקבוע הוראות חדשות ומעודכנות לנוכח השינויים שחלו במהלך השנים בענף הרכב ובשירותים הניתנים בו, זאת, בשים לב להוראות חוקי היסוד של מדינת ישראל והזכויות שנקבעו בהם. בחוק שולבו ההמלצות של הוועדה להגברת התחרותיות בענף הרכב שבראשה עמד פרופ' ירון זליכה, אשר בחנה את התחרותיות בענפי הרכב השונים והמליצה על נקיטת צעדים במטרה להוריד מחירים ולעלות את רמת השירות לציבור הצרכנים.

וועדת זליכה המליצה להסיר חסמי תחרות וכשלי שוק בענף הרכב ולשכלל את המידע העומד לרשות הגורמים השונים בענף. ההמלצות נבחנו על ידי צוות בין-משרדי שמונה לצורך בחינת אופי היישום של העקרונות וההמלצות של הוועדה להגברת התחרותיות, והחוק נותן ביטוי להמלצות היישום. גם הייבוא והייצור יוסדר בחקיקה ראשית, כדי להבטיח רמה מקצועית הולמת של נותני השירותים, שמירה על בטיחות הרכב, הגנה על שלום הציבור ובטיחותו, מתן שירות סדיר וזמין למקבלי השירות, קיומם של תנאים הולמים במקומות מתן השירותים וקידומה של התחרות בענף הרכב. הנחת היסוד דנה גם בהגבלת העיסוק, כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. ומשכך, אין להגביל עיסוק אלא ברישיון הניתן על פי דין.

כל פירור מילה שמופיעה בהצעת החוק – מדברת אליי, ביודעי כי לכל משפט השלכות ארוכות טווח.

יום שישי, 21 בנובמבר 2014

כרמלה מגן – אישה חזקה בתחבורה; תקרת הזכוכית ומעמד האישה


פרק מספר 92 בסדרה - אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי (פסיפס חברתי).

כרמלה מגן – האמא של משרד התחבורה, פריצת תקרת הזכוכית ומעמד האישה.

הכלל המדהים בעוצמתו ובפשטותו "ואהבת לרעך כמוך", כל כך מתאים לגיבורת הפרק הנוכחי. כרמלה מגן, או כרמל כפי שמכונה בפי בני משפחתה, היא קרן אור חריגה בכל הסובב אותה ואני לא לבד בעניין הזה. כרמלה היא 'סופרטנקר' במחויבות העצומה שלה לאנשים, ובמיוחד לנשות משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, בפריצת תקרת הזכוכית, בהשתלבותן ובהצלחתן. המתנה הגדולה הראשונה שאנו יכולים להעניק לזולת היא להיות לו לדוגמא טובה. אני מכיר את כרמלה שנים רבות, ולאחרונה בהערכות משותפת להכנת מסע משלחת המשרד למחנות ההשמדה בפולין, שאותו היא ניהלה ביד רמה, התוודעתי אף יותר לסגולותיה. היא סלע איתן של חכמה, שיקול דעת וטוב לב.

כרמלה מגן משמשת בתפקיד ראש תחום הוצאות ותשלומים של משרד התחבורה, חברה בוועדות מקצועיות לבחירת מומחים ומבצעים נבחרים במכרזים, ומזה לה השנה השלישית גם ממונה על קידום מעמד האישה. היא עובדת מוערכת עם רמה מוסרית והזדהות גבוהה עם היעדים ומימוש החזון של המשרד. כרמלה נולדה בירושלים למשפחה מסורתית וציונית. הוריה עלו מעירק בתחילת שנות החמישים והתערו במהרה בחברה הישראלית. היא נשואה באושר, ילדים, נכדים וכל מה שהזמן והמרחב מאפשר לחיים הטובים להעניק לנו. את בעלה, שהוא מהנדס אלקטרוניקה ותקשורת בהכשרתו, היא הכירה בהיותה בת 15 והוא המתנה הגדולה של חייה.

למדנו כי את ההצלחה יש למדוד על פי המכשולים שאדם היה צריך להתגבר עליהם בעת שניסה להצליח, יותר משיש למדוד על פי המקום שאליו הגיע בחייו. כרמלה דילגה בקלילות על כל המכשולים והגיעה להישגים של ממש. את לימודי התיכון שלה היא סיימה במגמה ריאלית, שירתה בשירות לאומי ערכי, הוסמכה להנה"ח סוג 3, ובמקביל לעבודתה במשרד החלה את לימודיה האקדמאיים באוניברסיטת בר-אילן: תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני במדעי המדינה ומינהל כספי בהצטיינות והוסמכה אף במשפטים. כרמלה מאמינה שקיימת חשיבות גדולה לשילוב נשים בתפקידים שונים ומגוונים בכל הרמות ובהתאם לכישוריהן, בכלכלת המדינה בכלל ובמשרד התחבורה בפרט.

התפיסה הרווחת בציבור כיום היא כי נושא קידום נשים הוא עיסוק בטפל. תפיסה זו, לדעתה של כרמלה, נובעת בחלקה מן התחושה המוטעית כי בימינו אין עוד צורך לדאוג לקידום נשים. אולם, הנתונים הסטטיסטיים והמציאות בשטח מלמדים כי רחוקה הדרך לשוויון אמיתי. נשים עדיין אינן מאיישות את המשרות הבכירות בשיעורים התואמים את ייצוגן בשירות המדינה, ואף לא את כישוריהן, השכלתן ויכולותיהן. כמו כן, הן אינן מיוצגות באופן הולם בקרב מקבלי ההחלטות ובוועדות והצוותים הקובעים מדיניות לאומית. קיימים עדיין חסמים משמעותיים המונעים שילוב מלא ואמיתי. בנוסף, עדיין קיימת פגיעה בנשים מסיבות מגדריות שונות, לרבות הטרדה מינית ואלימות במשפחה. כממונה על קידום מעמד האישה במשרד, עושה כרמלה כל אשר לאל ידה על מנת לאפשר את השתלבותן בתפקידי מפתח ומהווה גורם מגן לכל פונה.

לאחרונה השתתפה כרמלה שלנו בוועדת הכנסת לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. יו"ר הוועדה, ח"כ ד"ר עליזה לביא, ציינה לשבח את דוח וועדת 'דלית שטאובר' ואת יוזמתה המבורכת של השרה לימור לבנת בסיוע לפריצת הדרך של נשים בחברה הישראלית. "זמן נשים", שבטקס הדלקת המשואות האחרון סימן את הנשים המדהימות שלנו (ואם זה היה תלוי בי, הייתי נותן לכרמלה להדליק אבוקת אש גדולה במיוחד), אפיין את שינוי הגישה הציבורית. השינוי בה גם בהדלקת המשואות, גם בפרס ישראל וגם בשמות הרחובות. יש היום 27 חברות כנסת וארבע שרות בממשלה כדי לעמוד על המשמר. אסור לכן, נשים יקרות, לעצום עיניים או לעצור לרגע. אם לא תעקבו אחר הדברים אף אחד לא יעשה זאת עבורכן.

אמרה על כך - רוזאן בר, שחקנית, קומיקאית וסופרת אמריקאית: "הדבר שנשים צריכות ללמוד הוא שאף אחד לא נותן לך כוח. את פשוט צריכה לקחת אותו".

השרה לימור לבנת הוסיפה בדיון, כי כשמדובר על הדרת נשים חסרות לנו אלפי שנים, כדי שנוכל מבחינת היכולת להגיע לאותו שוויון הזדמנויות שיש לגברים. התרבות היא כזאת, שאנחנו צריכות להדביק פערים עצומים לא משום שאנחנו פחות טובות אלא משום שאנחנו לא מקבלות את אותן האפשרויות כמו האחרים. כרמלה מגן מוסיפה: "הציפייה החברתית מנשים היא שידאגו לטפל קודם כל באחרים, ורק אחר כך בעצמן. לכן שאיפתה של אישה להגשים את עצמה באמצעות הקריירה שלה, נתפסת פעמים רבות כפינוק מיותר. בנוסף לכך, משכורתה של האישה נתפסת לרוב כמשכורת שנייה, ועל כן עבודתה נתפסת כפחות חשובה. ואולם, ניסיון החיים והמחקר מוכיחים כי לשילובן של נשים בעמדות השפעה יתרונות רבים".

כרמלה מגן היא דוגמא טובה כיצד ניתן לשלב את כל העולמות ועוד להצליח בגדול. היא דמות אהודה ונערצת על כל סובביה וכל כולה נתינה אין-סופית. היא יודעת יופי לנהל אנשים ועניינים, ובכושר השכנוע הידוע שלה היא מצליחה בקלות לרסק התנגדויות. כרמלה, המכירה את החיים מכל הכיוונים, טוענת כי מטרה זו של קידום נשים אינה נחלתו של מיעוט הדורש שוויון. זו מטרה העומדת בפני כולנו, בבואנו לקדם חברה צודקת, חברה המבקשת להביא לשילוב מיטבי של ההון האנושי המצוי בה, ובה בעת להנחיל לילדינו תפיסת עולם מכבדת לנשים, המבוססת על חלוקת תפקידים שוויונית בתא המשפחתי ובמקום העבודה.

ואי אפשר לסיים בלי מעט הומור שחור על הקשר בן גברים ונשים במקום העבודה (שלקוח מעולמות בדיוניים שלא שמענו עליהם, וכמובן שלא מארצנו הקדושה).

מסופר על בוס שניגש לפקידה החדשה ומביע את שביעות רצונו מעבודתה. "תגידי", הוא אומר לה, "אם אני אתן לך חפיסת שוקולד, זו הטרדה מינית?". הפקידה עונה: "אני חושבת שלא", ולוקחת את השוקולד. חודש לאחר מכן, הוא ניגש אליה ושואל: "תגידי אם אתן לך בונבוניירה, זו הטרדה מינית?". הפקידה עונה: "לא". ומקבלת את הבונבוניירה. ככה גם בימים שלאחר מכן, והוא מציף אותה במתנות. לאחר מספר חודשים פוגשת הפקידה חברה טובה שלה שמתעניינת: "נו, איך במשרד החדש?". "מה אני אגיד לך, ממש נחמד לי, אבל נראה לי שעד שהבוס החדש יתחיל בתכלס אני אקבל סוכרת".

שבת שלום!

יום שישי, 14 בנובמבר 2014

עו"ד יורם צומן – גם עם חוש הומור וגם תימני מושרש משכונת מרמורק


פרק מספר 91 בסדרה - אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי (פסיפס חברתי).

יורם צומן - גם עו"ד מצליח, גם עם חוש הומור וגם תימני שורשי משכונת מרמורק.

גיבור הפרק השבועי הוא עורך-דין ונוטריון שנון, חכם ומעניין. יורם מתגורר בבית בו נולד, בשכונת מרמורק ברחובות, למשפחה שורשית, מראשוני התימנים החלוצים שבעיר. הוא נשוי ל'פולנייה', כמו רבים מחבריי וידידיי, מה שסלל לו בוודאות את הדרך להצלחה (שלא לדבר על גן עדן). שפתו פשוטה ונהירה וקולו הרדיופוני הדהד שנים רבות בשידורי קול ישראל. יורם יודע לספק הוכחות מבריקות לנוסחאות בלתי אפשריות, וכשטיעוניו לא מבקיעים לבבות הוא שולף את חוש ההומור המפורסם שלו. יורם צומן רעב אמיתי להצלחה בכל מעשיו, ומצויד בהרבה מאוד רצון ללמוד מהסובב אותו. הוא מפס הייצור לישראלים מצוינים, מעורבים ונחשוניים. בדרכו המקצועית והממושכת הוא ידע לטפל היטב בהרבה ז'לובטים שמסתובבים פה, עושים רוח והורסים לנו בגסות את החלומות על ארץ טובה יותר.

להלן מקצת מחכמת החיים של יורם צומן, והפעם על 'צחוקים':
  • צחוקים, יש בהמונים אין קץ פרושים – באלף אלפי גוונים.
  • יש צחוק של כאב, יש צחוק של רטט ומבוכה שבלב.
  • יש צחוק של בכי ויש שבצחוק הוא אומר לה: "לכי"!
  • יש צחוק שמח, יש צחוק עצוב ויש צחוק של: "נורא רוצה אותך שוב".
  • יש צחוק ילדותי מתוק וקולח ויש צחוק קורע לב ומפלח.
  • אך צחוק הצחוקים – הגדול מכולם העומד אי שם מעל: הוא...צחוק הגורל!!!

יורם צומן אוהב לספר ולתאר אודות חיי התימנים בשכונות מושבת רחובות של פעם, ואחד מסיפוריו ששמעתי הוא על שומר תימני שנפצע בשנת תר"ע בכרמי רחובות. המקרה אירע באופן זה:

"באותו כרם שמרו שני תימנים ושניהם ישבו בסוכה ויקשיבו. פתאום הגיע לאוזניהם רשרוש עלים בין השקדים, ויקום אחד לראות אוושה זו מה היא, ובגשתו שמה ראה שלושה ערבים מסתתרים. אז חטף אחד מהם ויחזיקו בידיו. אבל באותו רגע קמו עליו שני הנשארים, אחד ירה מאקדח ברגלו – קרוב אל השוק, והשני פצעו בכתפו בחרב. התימני נפל בקול צעקה והרוצחים נסו. לקול צעקתו בא חברו השומר, אולם הוא מצא אותו שוכב פצוע מתבוסס בדם, ואז הקים רעש. את הפצוע הביאו תכף למושב והרופא חבש את הפצעים. הכדור עבר בכל הרגל, אך יש תקווה כי יתרפא בקרוב. ובמושבה יש אומרים, כי הערבים חפצים להינקם בתימנים כי ירשו את מקומותיהם בשמירה ובעבודה".

בשנת 1956 סופח כפר מרמורק לתחומה המוניציפלי של העיר רחובות והפך לשכונה. במרכז השכונה כיכר הקרויה על שמו של רבי שלום שבזי, ובה בית כנסת תימני גדול שנקרא גם כן על שמו. השכונה הוקמה 27 שנים קודם לכן, כמושב העובדים הראשון של עולי תימן בישראל. התיישבותם של יוצאי תימן ברחובות החלה בקיץ 1908, עם בוא קבוצת העולים הראשונה בימי העלייה השנייה. בשנת 1909 הוקמה שכונת שעריים, שבזכות המסעדות האותנטיות שלה והמאפיות שלאורך רחוב הרצל אני מתענג במאכלים הטעימים של התימנים: סלוף, לחוח, שאווייה, קובנה, סמנה, חילבה, מלאווח, ג'חנון וכמובן מרק תימני המתובל בחוואיג'.

במשך השנים גדלה אוכלוסיית התימנים בשעריים, הן בעקבות גלי העלייה מתימן והן על ידי ריבוי טבעי גבוה. שיעור הגידול הגביר את הצפיפות בשכונה ואילץ את המוסדות הציוניים לחפש פתרונות למצוקה. למרות היותם פועלים חקלאיים ועובדים חרוצים מיסודם, מסתפקים במועט ומסוגלים להתחרות בהצלחה בפלאח הערבי, לא נעשה כל מאמץ לשלבם בקיבוצים או במושבים. כנראה משום הפער האידאולוגי בינם לבין החלוצים שהגיעו מאירופה והשוני במנטליות שלהם ובאורח חייהם. גישה זו השתנתה במחצית השנייה של שנות העשרים, עת רכשה הקרן להתיישבות הפועלים גם כמה שטחי קרקע באזורי המטעים ביהודה ובשרון. אחת הרכישות הייתה כאלף דונם מאדמות הכפר הערבי זרנוגה, בעזרת תרומה של ד"ר אלכסנדר מרמורק, שעל שמו נקראת השכונה שבה נולד ידידי - יורם צומן.

כפר מרמורק הוקם על ידי עולים מתימן ממחוז שרעב שחיו תחילה בכנרת, אך "גורשו" ממנה וזה סיפור עצוב בפני עצמו. אל עשר המשפחות מכנרת הצטרפו כשלושים וחמש משפחות משכונת שעריים. בשנת 1934 הגיעו לכפר עוד כשבעים משפחות של עולים משרעב. לעולים החדשים נמכרו בין חצי דונם לדונם לכל משפחה לבניית ביתם. חמש שנים מאוחר יותר הגיע גל עלייה נוסף משרעב שהעלים את הציביון החקלאי של היישוב והפכו לעירוני. גאוות השכונה הייתה קבוצת הכדורגל הפועל מרמורק, שבעונת 1972/73 שיחקה בפעם הראשונה והיחידה בתולדותיה בליגה הלאומית, הליגה הבכירה של ישראל דאז. בשנה החולפת, העיתונות המקומית מספרת לי, נרכשה הקבוצה על ידי הזמר אייל גולן, ששיחק בה בעבר ועו"ד אלדד פרי. שם המועדון שונה ל"הפועל חיים מרמורק" על שם סבו של אייל גולן. בשבוע שעבר התבשרנו על עוד זעזועים בקבוצה ועזיבת הספונסרים.

יש לי סימפתיה לתימנים, שכן בילדותי גרתי בחברתם, ומכל חצר שנייה נשמעה תפילתם בשעות הבוקר המוקדמות. בגלל הבידוד היחסי של תימן משאר יהודי התפוצות, שימרה המסורת בתימן כמה מאפיינים ייחודיים, ואף עתה הם נחשבים לעדה שלישית, לצד האשכנזים והספרדים. לאחרונה הרשתות החברתיות "התלבשו" על התימנים, והבדיחות אודות התנהלותם הכספית מעוררת חיוך, אך אם נחשוב ראלית על מחירי ה"מילקי" בארץ, הרי כולנו צריכים לחשוב על התנהלות חסכונית. יורם צומן, גיבור הפרק הנוכחי, אינו מאפיין כלל וכלל את נימת ההומור שבבדיחות. הוא נדיב, אוהב אדם ואוסף המוצגים הנוסטלגי שבמשרדו ובבית מגוריו מרשים במיוחד ועליו גאוותו.

השכן התימני המוכר ביותר שלי מנס-ציונה, שאף היה המדריך שלי ב"נוער העובד והלומד", הוא הפסל הידוע צדוק בן דוד, המתגורר היום בלונדון ויצירותיו מחיתוך מתכת זוכות להצלחה עולמית. בפרדס המשפחתי שלנו עבדו לאורך השנים רק תימנים, ומהם למדתי לאהוב את עולמם התרבותי ואת המאכלים הטעימים לי עד מאוד. אחד הפרטנרים שלי בקטיף פרי ההדר היה נער עם עיניים גדולות שנהג לרשום בגרפיטי את שמו בבית האריזה שבמרכז הפרדס ולסלסל בקולו הערב. הנער הוא שמשון טווילי, שכבר אז היה שובב ומאז נעורינו אני רואה אותו רק בטלוויזיה. שמו הנוכחי הוא שימי תבורי ואורחות חייו הפרועים בעשורים שחלפו רחוקים מאורחות חיי.

יום שבת, 1 בנובמבר 2014

אורי מיימון – הראש הישראלי ממציא לנו פטנטים ומלהיב את עולם הרכב


פרק מספר 90 בסדרה - אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי (פסיפס חברתי).

אורי מימון - הראש הישראלי ממציא לנו פטנטים, ומלהיב את עולם הרכב.

אורי הוא בן גילי ודרכנו המשותפת החלה בצעירותנו, עוד בטרם מלחמת יום הכיפורים, בקורס הקצינים בבה"ד 1. אנו שזורים יחדיו גם בתחומים מקצועיים רבים, כל אחד בהתמחותו הייחודית, למען קידום טכנולוגיות הרכב והבטיחות בדרכים. אורי מימון הוא מלח הארץ: איש אמיץ וחכם; אדם ערכי; מפוכח ומנוסה. את שמו הטוב רכש תוך גילוי מוטיבציה אדירה, התמדה, תעוזה ומקצועיות. הוא אכפתי, מסור מאוד לייעודו בחיים ויש לו מחויבות עצומה לאנשים, לחבריו ולעשייה. "רק דגים מתים שוחים עם הזרם" אמרה פעם שולמית אלוני ז"ל, ואין מדויק מזה לסכם את דרכו המקורית של אורי עד כה - הגולשת תמיד מול הזרם.

אורי הוא איש מוצלח ממשפחה מוצלחת. אביו, המהנדס צבי הנרי מימון, שנפטר לפני שלוש שנים, ייסד את משרד השמאות שלו בשנת 1952 בתל-אביב; שימש בתפקיד יו"ר אגוד שמאי הביטוח בישראל 12 שנה; היה חבר במועצת הביטוח בישראל וחבר במוסד לחקר תאונות דרכים בגרמניה. צבי מימון היה מעמודי התווך בקביעת מדיניות ביטוחי הרכב בישראל, ממייסדי ענף השמאות ומקובעי הפוליסה התקנית לכלי רכב מנועי בישראל. במקביל לעבודתו שימש שנים בתפקיד התנדבותי כנשיא מועדון מכוניות וסיירות – ממס"י. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי בפיקודו של מונטגומרי בצפון אפריקה.

צבי מימון אף קיבל 11 אותות שרות. בשנת 1948 היה ממייסדי צה"ל, וכסרן במילואים שימש כקצין התנועה הראשון במשטרה הצבאית; במבצע קדש שירת בתפקיד קצין חימוש חטיבה 27; במלחמת ששת הימים כקצין חימוש בחטיבה 60, ובמלחמת יום הכיפורים כקצין חימוש מחוז דן. עמי מימון, אחיו הבכור של אורי, הוא דמות מופת בפני עצמה ואישיות מקצועית מוערכת מאוד. עמי הוא משמאי הרכב הבכירים והרציניים ביותר במדינה, ודעתו החשובה נשמעת באוזני כל מקבלי ההחלטות בענף. הוא חוקר פרטי וקצין בטיחות בתעבורה. שימש כסגן יו"ר איגוד שמאי הביטוח בישראל ויו"ר הועדה המקצועית באיגוד השמאים. עמי אף השתתף בהרכב וועדת ששון, שמונתה ע"י שר האוצר והמפקח על שוק ההון והביטוח. הוועדה דנה בתחשיב ירידת ערך הרכב לאחר תאונה. עמי ממשיך את דרכו של אביו, וחברתו מובילה את תחום שמאות הרכב הכבד, הנגררים, הנתמכים, האוטובוסים ועוד.

אורי מימון, גיבור הפרק שלנו היום, הוא אל"מ במילואים ובוגר הטכניון בלימודי שמאות. במשך שנים היה פעיל באגוד שמאי ביטוח בישראל וחבר מועצת השמאים במשרד התחבורה. בשנות השמונים הוביל אורי את פרוייקט המחשוב בחברה וייסד את השמאות הממוחשבת הראשונה. בשנת 1992 הקים את חברת מ.ר.מ – מידע רכב ממוחשב, המתמחה בפיתוח תוכנות ייחודיות ושירותי מידע לעסקים בתחום הרכב. היום חברתו של אורי נחשבת לחברה המובילה במתן שירותי מידע בתחום, ומספקת פתרונות יצירתיים המקנים יתרון עסקי לכל העוסקים בענף הרכב בכל רחבי הארץ. לחברה לקוחות ישירים רבים המשתמשים במערכות התוכנה ברחבי העולם: לקוחות פרטיים ומוסדיים, חברות ביטוח, חברות שמאות, יחידות משטרתיות וזיהוי פלילי במדינות שונות, יצרי חלפים, ספקי חלפים ומפעלים לשירותי תחזוקת רכב.

אורי הוא איש של מטרות, המוכיח כי אפשר להתקדם גם בלי לדרוס אחרים ובלי לפגוע בסולם הערכים. הוא מאלה היכולים לשנות זווית חשיבה ולשנות את המציאות. כאשר מניעים אותנו מטרה חשובה או פרויקט יוצא דופן, וממלאים אותנו השראה, כל מחשבותינו משתחררות מכבליהן. אורי עשה זאת, והפתרונות החכמים שלו הם מהמובילים בעולם התחבורה. בחברתו מועסקים בישראל כארבעים עובדים מקצועיים ומיומנים במשימות פיתוח תוכנה וייצור קטלוג לחלקי הרכב המבוסס על מידע של למעלה מחמישים יצרני רכב בעולם. אנשי פיתוח המידע בניהולו מנתחים ומעבדים את המידע הקטלוגי של יצרני הרכב על בסיס פלטפורמה אחידה ליצירת קטלוג אוניברסאלי אחד לכל יצרני הרכב בעולם. פותחו פתרונות מתקדמים גם לצרכי הניהול של ציי הרכב, חברות הביטוח, שמאים, מוסכים וספקי חלפים מהארץ ומהעולם.

מתחילת דרכה של חברתו הותאמו פיתוחי המוצרים להפצה בשוק הבינלאומי, כולל תמיכה בשפות רבות והתאמת המידע למשתמשים על פי השווקים המקומיים. המערכות משווקות במספר מדינות באירופה ובדרום אמריקה. מיליוני אומדני נזק, הצעות תיקון ורכישות חלפים מתבצעות מדי שנה במוצרי חברתו של אורי. המוצרים 'כחול-לבן' מפותחים באמצעות טכנולוגיות חדשניות ומהמתקדמות ביותר בעולם, ומתאימים לעבודה בסביבת האינטרנט באמצעות שירותי ענן מתקדמים. המידע מתקבל בזמן אמת על גבי מחשבים, טאבלטים, ומכשירים סלולאריים. מאות עסקים בישראל משתמשים בשירותי החברה לצורך ניהול שוטף של בית העסק וקבלת מידע מדויק לשיפור היעילות העסקית והפיננסית. הראש של אורי מימון תמיד עובד, וכפי שאני מכיר אותו כל כך הרבה שנים הוא עוד יפתיע אותנו ברעיונות גדולים נוספים.

יום חמישי, 16 באוקטובר 2014

מרים גיני – הנסיכה הספרדייה של ירושלים; וסיפור על שושלת מפוארת


פרק מספר 89 בסדרה - אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי (פסיפס חברתי)

״מרים גיני – הנסיכה הספרדייה של ירושלים. סיפור מיוחד לחג על שושלת מפוארת.

במה להתחיל? יש כל כך הרבה מה לכתוב על מרים ומשפחתה והדף צר וקצר: האם על אישיותה הנפלאה, זיכרונה החד ודמותה המרתקת? על המורשת שהחלה בגירוש ספרד ותמשך לנצח? על רבי אברהם סגרה הלוי שעלה ארצה מקהילת ליבורנו באיטליה בשנת 1732 והתיישב בצפת? על בית הכנסת הספרדי הראשון שנבנה בשכונת נחלת שבעה בירושלים? על רב הקהילה היהודית בעזה? על מהנדס העיר הראשון של ירושלים בתקופת התורכים והמנדט הבריטי? או שמה על ילדיה המוכשרים ונכדיה המוצלחים? אנציקלופדיה שלמה לא תספיק לתאר את דמותה ופועלה של מרים.

קרוב לוודאי שסדרה טלוויזיונית מרובת פרקים אודות משפחתה תזכה להצלחה עולמית ולתדמית אוהדת מאוד לישראל ולמורשת היהודית - על כיסופים למולדת ועל אהבת ציון במיטבה. אני מכיר את מרים משנת 1972, וזה אומר מעט יותר ממחצית חייה ויותר משני שליש מחיי עד כה. פעמים רבות ביקרתי בבית מגוריה המרשים והמסוגנן ברחוב הרכבת בירושלים, ובכל פעם אני נפעם ומתרגש מחדש.

נתחיל בבנה הבכור. בני (בן ציון) גיני הוא חברי היקר עוד מתחילת שירותי הצבאי בסדיר; חלקנו אוהל מגורים משותף, לפני ארבעים ושתיים שנה, בחורף גשום במיוחד, בקורס טכנאי רדיו-טלפון בחיל הקשר והאלקטרוניקה בבה"ד 7; שובצנו, לאחר שבעה חודשים אינטנסיביים של הכשרה מקצועית, לשרת ביחידת התקשורת של פיקוד דרום בבאר-שבע; ושמרנו על קשר חברי הדוק גם לאחר שיצאנו לקורס קצינים, ולאורך השנים הארוכות שלאחר השירות בסדיר ובקבע. בני גיני הוא מהנדס תעשיה וניהול מצליח, עצמאי ויועץ לחברות גדולות בשיפור שיטות, נהלים ותהליכים. שמו המשובח, שהולך לפניו גם בזכות עצמו, מנציח את שם סבו מצד אביו, אריה. בן ציון גיני, הסבא-רבא של חברי, נשלח כנער ירושלמי מחונן ללמוד בפריז הנדסת מכונות ובהמשך גם ללונדון ללמוד הנדסת בניין.

לאחר שובו ארצה, בשנת 1910, מונה בן ציון גיני לתפקיד מהנדס העיר יפו. במסגרת תפקידו פיתח רשת כבישים ותכנן בניינים רבים בתל אביב-יפו, ובהם: מסגד חסן בק, בניין הבנק האנגלו-מצרי ובית הפוטוגרפיה של אברהם סוסקין. שבע שנים מאוחר יותר הוא מונה על ידי השלטון העותמאני לתפקיד מהנדס העיר הראשון של ירושלים. הוא היה בין מקבלי פניו של גנרל אלנבי עם כניסתו לירושלים, והמשיך בתפקידו גם תחת השלטון המנדט הבריטי. בן ציון גיני הכין את תכנית בניין העיר הראשונה וסייע בקליטת אנשי מקצוע מאירופה בתחום התכנון והבנייה. הוא תכנן וניהל את שיפוצם של מבנים המקודשים לשלוש הדתות, ובהם: מסגד כיפת הסלע, מערת המכפלה וכנסיית הקבר. בין הבניינים הרבים שתכנן ובנה בירושלים חובה לציין את: מלון סן-רמו ובתים ברחוב המלך ג'ורג', בית החולים סנט ג'ון למחלות עיניים, ישיבת פורת יוסף ובניין קולנוע ציון.

הארכיטקט אריה גיני, בעלה של מרים, הלך בדרכו של סבו הידוע והחל את עבודתו במחלקת העיר ירושלים. לאחר מכן עבד במינהל מקרקעי ישראל ושימש גם כמהנדס המחוז בירושלים. אריה נודע כאספן בנשמתו בכל הקשור לירושלים, העיר אותה אהב בכל נימי נשמתו. לימים הוא התבקש ע"י טדי קולק לעבור למחלקת מהנדס העיר, ותרומתו העצומה נודעה באיחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים. היה לו ידע ייחודי בהסדרי מקרקעין, הפשרת שטחים ובעלויות על הקרקע. ערך סקרים חשובים בשקדנות ובדקדקנות, ובהם תכנית האב לירושלים. תוצאות הסקר סוכמו באטלס גדול עם עשרות מפות וגושים. כל חלקת בעלות נצבעה בצבע אחר, לפי סוג הבעלות. המידע על קרקעות ומבנים ששוחררו במלחמת 1967, סוכמו על ידי אריה גיני בחוברת מקיפה, ושימשה את רשויות המדינה כמקור מהימן בכל הנוגע לנכסים אותם ביקשה להעביר לרשותה.

ועוד לא דיברנו עדיין על בנה הצעיר של מרים. כשראיתי את חדרו לראשונה, עוד בטרם הגיעו לגיל בר-המצווה שלו, הופתעתי. החדר המרווח עם התקרה הגבוהה היה מכוסה בפוסטרים גדולים וצבעוניים של זמרים ידועים של תחילת שנות השבעים ואוסף תקליטים עצום של מוזיקה מגוונת מכל העולם. אמרה לי מרים כי הוא חובב מוזיקה ומשתתף בתכניות הנוער של קול ישראל. אמרה לי עוד כי הוא יגיע רחוק, והוא הגיע הכי רחוק שרק אפשר: אשתקד הוא זכה בפרס אקו"ם ככותב השנה; בשנת 2011 עלה בפסטיבל ישראל המופע "עומדים ברוח", ערב מונולוגים מוזיקליים שכתב לשחקנית גילה אלמגור עם לחנים של אוהד חיטמן; שנה קודם לכן זכה בפרס דירקטוריון אקו"ם על תרומתו לתרבות ולמוזיקה בישראל ברדיו ובטלוויזיה; הוא תירגם את המחזה האמריקאי "שורת המקהלה; הוציא את הספר "אהבה תל אביבית" אנתולוגיה לשירי הזמר של תל-אביב; וכתב ספר שירים "חשבתי שיהיה רומנטי" ובו פזמונים שהולחנו לצד שירים אישיים שכתב לאורך השנים.

לא אחזיק אתכם בסקרנות ממושכת. בנה הצעיר של מרים הוא - יואב גינאי - בכבודו ובעצמו. כידוע התפוח לא נופל רחוק מהעץ, ומהיכן צמחו הכישרונות של בניה? לי זה ברור לחלוטין. יואב כפזמונאי כתב את "דיווה" שזיכה את 'דנה אינטרנשיונל' במקום הראשון בתחרות האירוויזיון; "לילה טוב אירופה", "פטה מורגנה" ו"נוסעת לפטרה" לדנה; "אין מוצא" לאדם; "מרינה" ליזהר כהן ועוד עשרות שירים מוכרים ואהובים. יואב גינאי היה ממקימי תחת הרדיו FM88 וניהל אותה שנים רבות, היה מנהל מחלקת התרבות והבידור של רשת ב' משנת 2007, ובשנת 2012 מונה לתפקיד מנהל התכניות בערוץ הראשון. עוד זכור יואב כמגיש עשרות תכניות, ובהן: "כל צבעי הרשת", "טיסה לילית", "הכל דיבורים", "עד פופ", "בלה בלה", "יוצאים קבוע" ועוד.

מרים היא אישה דינמית, פעילה חברתית, שוקקת חיים, צעירה ברוחה ובחזותה, נאצלת במחשבות ומצוידת בהרבה הברקות וחכמת חיים. אין לה רגע זמן פנוי, ועד היום כפנסיונרית היא עסוקה בפעילות חברתית מהנה ומספקת ובחוגים מגוונים לרוב. בשנת 1952 התחילה לעבוד בנציגות משרד ראש הממשלה בירושלים. באותה התקופה פעלו רוב משרדי הממשלה המתהווים בקריה בתל-אביב. תפקיד הנציגות בירושלים, שבה עבדה מרים, נועד לתכנן את קריית הממשלה בגבעת רם, ובו זמנית להכשיר את הבניינים ששימשו את משרדי המנדט: בנין ג'נרלי, מגרש הרוסים, הבניינים מסביב לבניין הדואר המרכזי ועוד. עבודתה של מרים הייתה מעניינת ומרתקת. נקבעו לראשונה נוהלים ממלכתיים, טקסים ותוכננו חגיגות יום העצמאות. שלושים שנים מרתקות נוספות עברו על מרים בעבודתה באוניברסיטה העברית. היא סייעה לד"ר אברהם אביחי להקים את ביה"ס לתלמידים משתלמים מחו"ל, וראתה בעבודתה הלא שגרתית מעין שליחות ציונית בהחדרת אהבת הארץ לתלמידים שהפכו לשגרירי ישראל הטובים ביותר בעולם.

ועוד לא דיברנו מדוע מרים גיני זוכה ממני בתואר "הנסיכה הספרדייה הרשמית של ירושלים"? ובכן, מעבר למחמאות המוצדקות, מרים היא דור 12 בירושלים ואהבתה לעיר מוכרת לכל סבביה . הסבא מצד האימא שלה, הרב יוסף מרדכי הלוי, הוא צאצא למגורשי ספרד שהתגוררו בליבורנו שבאיטליה. הנציג הראשון של המשפחה, רבי אברהם סגרה הלוי, עלה ארצה בשנת 1732, התגורר תחילה בצפת, משם הגיע לירושלים ונפטר בה בשנת 1772. קהילת יהדות ליבורנו נוסדה רק במאה ה-16, והיהודים נהנו מהזכויות האזרחיות כמו שאר תושבי דוכסות טוסקנה. צאצאי האנוסים שהגיעו לארצות השפלה חיפשו מקומות יישוב בהם יוכלו לפתח את עסקיהם וחיפשו מקום בו שורר שקט יחסי. המיוחד ליהדות ליבורנו היה שלמוסדות הקהילה ניתן גיבוי מלא בחוק. בזכות היהודים הפכה העיר למרכז מסחרי תוסס ומצליח.

מרים גיני היא נכדתו של הרב יוסף מרדכי הלוי שנולד בירושלים בשנת 1878. הוא התייתם מהוריו בילדותו והתחנך בהשגחת אפוטרופוסו הרב יוסף רפאל עוזיאל ששימש כנשיא העדה. הוא הוסמך לרבנות ובהיותו בן 25 החל לפרסם חידושי תורה ופסקי הלכה המבוססים על בקיאות עצומה ותפיסה נכונה בספרות התלמודית. הוא נשא לאשה את אסתר בת הגביר יצחק רפאל יצחקי ושימש מורה לתלמוד ומנהל בית המדרש לרבנים של חברת "עזרה" הברלינית.

בשנת תרע"ח נבחר לוועד הרבנים בנשיאותו של הראשון-לציון רבי חיים משה אלישר, ומאז השתתף בפעילות בחיי הציבור הספרדי והכנסתו למסגרת הארגון הכללי של הישוב ב"כנסת ישראל" ובארגון הרבנות הראשית לארץ ישראל. הרב הלוי שימש כנשיאה של חבר ועד עדת הספרדים ופעל רבות למען ביצור מעמדה ושיפור סדריה, חבר בית הדין וראש אב בית הדין של העדה הספרדית. הסבא של מרים היה מראשוני המייסדים של שכונת בית וגן, מראשוני החברים של שכונת רחביה, חבר הנשיאות של האיחוד העולמי של הקהילות הספרדיות, נשיא בית החולים "משגב לדך" ועוד עיסוקים ציבוריים לרוב.

הסבתא של מרים מצד האימא, אסתר, שהתחתנה עם הרב יוסף מרדכי הלוי, נולדה ביואנינה שביוון ועלתה ארצה עם הוריה בגיל חמש. אביה, יצחק יצחקי, היה אדם אמיד מאוד וכונה "הגביר". עם הגיעו לירושלים בנה בית מידות למשפחתו בנחלת שבעה, שהייתה השכונה השלישית שנבנתה מחוץ לחומות. השכונה החדשה הייתה עדיין בחיתוליה ואפילו בית כנסת ראוי לשמו לא היה קיים בה. הגביר יצחקי החליט לבנות בית כנסת נאות לתושבי השכונה הספרדים. אמר ועשה. בית הכנסת "אהל יצחק" נבנה על ידו בשכונת נחלת שבעה לפני למעלה ממאה ועשרים שנה, והיה לבית הכנסת הראשון שנבנה לעדת הספרדים בשכונה. עד היום מתקיימות בו תפילות, בזכות אחיה של מרים, הממשיכים במסורת המשפחה ודואגים לתפעולו הסדיר של בית הכנסת: ד"ר נחמן אורון (אוחנה) העוסק בניהול מערכות מידע, ועו"ד יוסי אורון (אוחנה) המשמש גם כנוטריון במשרדו העצמאי.

רחל (רשל) – האימא של מרים גיני, שהיא גם הבת של הרב הלוי – התחתנה בירושלים עם הרב גד אוחנה במלון "תל-אביב" בכיכר ציון. מלון זה, שכיום שמו "רון", היה בין המלונות המפוארים ביותר בעיר. זו הייתה חתונה מלכותית של ילדי שני רבנים יידועי שם: הרב יוסף הלוי, האבא של הכלה, שהיה אז ראש אב בית הדין הרבני וראש הקהילה הספרדית בעיר; והרב נסים אוחנה, האבא של החתן, ששימש באותם הימים כרבה של הקהילה היהודית בפורט סעיד, ולאחר מכן היה רבה הראשי של מצרים והתגורר בקהיר שנים רבות.

בחתונה השתתפו רבים מרבני העיר, שחלקם היו מלווים בקוואסים, ששימשו כשומרי ראש של הרבנים, והיו לבושים בבגדים תורכיים מקטיפה בצבע ארגמן ורקומים בחוטי זהב. שומרי הראש של הרבנים פינו את הדרך שבידם מקל עם כותרת מכסף. בקיצור, כך מתגאה מרים בשיחתנו האחרונה, חתונה מפוארת במושגים של שנות השלושים המוקדמות של המאה הקודמת.

הסבא של מרים מצד האבא, הרב נסים אוחנה, היה נצר למשפחת רבנים מירושלים שנשלחו לשמש רבנים בקהילות יהודיות ברחבי העולם. משפחת אוחנה מייחסת את שורשיה עד הרב סולימן אוחנה המהולל שנמנה בין גורי האר"י בצפת. נסים נולד במדיאה שבאלג'יריה והגיע לירושלים בגיל ארבע. למד לרבנות והוסמך בגיל 21. לאחר ההסמכה נשלח לשמש כרב הקהילה היהודית בעזה והגיע לשם עם רעייתו הצעירה מרים, בתו של הרב נחמן בטיטו ששרת כראשון לציון בירושלים. מרים, אמו של הרב גד אוחנה, נפטרה בדמי ימיה בגיל 24 לאחר לידה שנייה, והותירה את אביה של מרים גיני בן השלוש יתום מאמו. לאחר ששימש רב ראשי לקהילות מצרים במשך שנים רבות, שב הרב נסים אוחנה ארצה בשנת 1947 ונתמנה לרבה הראשי של העיר חיפה, עד לפטירתו בגיל שמונים.

אבא של מרים גיני, שהיה איש ספר ומנהל חשבונות מדופלם, עבד בבנק "קדם" בירושלים שלאחר מכן הפך להיות בנק דיסקונט ופרנס את משפחתו בכבוד. לימים ניהל את סניף בית החרושת "יצהר" בירושלים ולאחר מכן עבד בבנק הדואר. אני יושב כעת, 42 שנה לאחר ביקורי הראשון בבית מגוריה המרהיב של מרים ברחוב הרכבת המשוחזר בירושלים, ושומע בהתרגשות את תמצית סיפור חייה ואת פאר שורשי משפחתה. סביבי רהיטים וכלי בית עתיקים ונדירים, שהובאו בחלקם מבית מגורי המשפחה בפורט-סעיד שבמצרים, ואוויר הרים צח חודר מדלת המרפסת הפתוחה המשקיפה על המושבה הגרמנית הסמוכה. יש עוד כל כך הרבה סיפורים ותיאורים, אך מקומם כאמור בסדרת טלוויזיה עתירת פרקים ובאנציקלופדיה מרובת כרכים. המונה במחשב שלפניי מספר לי כי עברתי את 1,700 המילים במאמר זה, ולא נותר לי לבד מלאחל למרים אריכות ימים, בריאות ואושר מילדיה ומנכדיה.

יום חמישי, 9 באוקטובר 2014

גיל-גיל כבר בן שלוש; שלמה להט; דן אלמגור; ושחרורו של גלעד שליט


פרק מספר 88 בסדרה - אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי (פסיפס חברתי).

גיל-גיל כבר בן שלוש: שלמה להט (ציץ'), הפזמונאי דן אלמגור ושחרור גלעד שליט.

הפלא התרחש בדיוק לפני שלוש שנים, עת הגיח לאוויר העולם, בבית היולדות ליס במרכז הרפואי ע"ש סוראקי בתל-אביב, תינוק צהוב ולוהט כשמש. 'גיל' קראו לו הוריו, כפי שצפו שיהיה, וכשמו כן הוא - קורן משמחה ומאור. הוא 'מצחיקון' ברמות, והפרצופים שהוא עושה, עם המימיקה הטבעית שלו, מעלים בת-צחוק גם בפניהם של הקשוחים והעצובים ביותר. הוא רק בן שלוש, אך בדבריו המצחיקים יש גם הומור דק ומושחז שאינו מאפיין את בני גילו. מרגע שנעמד גיל על דעתו (וזה התרחש מהר מאוד), הוא החליט להכפיל את שמו, ומי יכול להתווכח עם פרח יפה שכזה. הוא קסם, הוא אור ומתוק להפליא. גיל-גיל הוא ילד עם עיניים יפות, טובות וחכמות, הנכנסות ללב ויושבות שם חזק.

גיל-גיל מצליח להשיג את מבוקשו, כמעט בלי גימיקים, מניפולציות, סחטנות רגשית וחנופה. הוא חברותי ומשתלב יפה בגן הילדים. רואים עליו שהוא תמיד מגיב ראשון, ומזהים בהתנהלותו בין חבריו תכונות של מנהיג ומוביל. כשהוא מרגיש שעשה דבר שאסור לעשותו, אין לו כל קושי לבקש סליחה, ואין הוא חש כלל שחולשתו מתנוססת עליו כמו תג זיהוי. שפתו כבר רהוטה וצליל קולו מעורר סימפתיה. הוא חכם ונבון כמו ההורים שלו, וסביר שיצליח כמותם בחיים. יש לו נוכחות דומיננטית, ביטחון עצמי ועוצמה, כמו של הסבתות האוהבות שלו. אי אפשר לסובב אותו על האצבע ומובטח שפראייר הוא לא יהיה לעולם. אפשר לאפיין את גיל-גיל, שהוא גם בעל תעוזה וחוצפה ישראלית חביבה, כמו של הסבא שלו (זה אני במקרה), המעודד אותו לעצמאות מחשבתית.

גיל-גיל, צעיר נכדיי, הוא תופעה חברתית וסביבתית מושכת תשומת לב, ואור הזרקורים מופנה אליו בכל מקום. יכולת התקשורת שלו עם כל ילד חדש שאותו הוא פוגש היא נהדרת, ועוד יותר עם האימהות שלהם. הוא ג'ינג'י כחול עיניים בנוכחותו ובאופיו. ג'ינג'י בכעסו וג'ינג'י באהבתו. הוא דורש את זכויותיו עוד בטרם ידיעתו מהן, ומאידך נשקן בלתי נלאה ומתמסר בקלות לכל גילויי חיבה. הוא אמיץ ונועז, שאינו מהסס להסתער על מתקני המשחקים הציבוריים המאתגרים ביותר. הוא מודע לכללי הבטיחות בנסיעה, ולא מניח לאף אחד לשבת ברכב יותר משתי שניות ללא חגירת חגורת ביטחון. הוא חולה על גלגל"צ ברדיו, שהגימיק מזכיר לו את שמו, ואבוי למי שינסה להחליף תחנה בעת הנסיעה ברכב.

גיל-גיל הוא ילד העולם הגדול, ונפל בחלקו הזכות להיוולד במשפחה המתאימה. הוא חובב טיסות וחוויות בחו"ל, ומספר הפעמים שהוחתם דרכונו בנתב"ג שווה ערך לזה של הנוסע המתמיד. גיל-גיל מכיר גם את כל שבילי האופניים בתל-אביב, ובאוויר הצח שברכיבה הוא מזמר לי ממושבו האחורי את כל השירים החדשים שלמד בגן הילדים. הוא כבר מזהה את שמות כל המכוניות לפי הסמל שלהן, ומי יודע אולי גם יעשה קריירה, ייחודית בישראל כמו הסבא שלו, שהחלה מאהבת ילדותו למכוניות. לאחרונה, חזרתי עם משלחת רשמית ממסע מעיק במחנות הריכוז והשמדה בפולין. היישר משדה התעופה, במעבר חד, נסענו לכותל המערבי בירושלים. ומי מחכה לנו בשש בבוקר ברחבת הכותל בין מקבלי הפנים? גיל-גיל ואחיו הבכור נועם. שני ג'ינג'ים בתוך ים של לובשים בשחור. זה היה מרגש, ולראשונה לאחר שבוע קודר גם מעלה חיוכים.

מאחר ולגיל-גיל בן השלוש אין עוד מפעל חיים, נספר מעט על משפחתו וסביבת מגוריו. הוא נולד, כאמור, בתל-אביב ואוהב אותה מאוד. יש לו סיבות טובות לכך, שכן הוא דור חמישי של תושבי העיר הלבנה: סבתא-רבתא שלו - אראלה המקסימה מצד אמו, וסבתא-רבתא שלו שושנה מצד אביו (אימא שלי), שתזכנה לשנות אושר רבות נוספות – נולדו בעיר העברית הראשונה. יש לגיל-גיל גם גנטיקה משפחתית מחייבת, של חלוציה ובוניה של ארצנו, חברי הפלמ"ח והאצ"ל, לוחמי תש"ח ופורצי הדרך לירושלים הנצורה. הוא דור רביעי לבני המושבות החקלאיות גדרה ונס-ציונה, וכן לראשוני המתיישבים במושב בית-חנן שבשפלה. משפחתו המורחבת אוהבת את המורשת הישראלית, ויש בה הרבה אנשי חזון, חינוך ומעש. בקיצור, ילד טוב מבית טוב.

ברחוב מגוריו של גיל-גיל, בשכונה השקטה בתל-אביב, מתגוררים אנשים מעניינים שתרמו ותורמים לחברה הישראלית. אחד מהיותר מוכרים הוא שלמה להט (צ'יץ), שהלך לפני שבוע לעולמו. עד לפני מספר חודשים, שמחלת האלצהיימר שממנה סבל החריפה את הפגיעה בכושר הזיכרון והדיבור שלו, פגשנו את צ'יץ מספר פעמים יושב בספסל החום שמול בית מגוריה של רבקה מיכאלי. גם כשזקנה והדמנציה השתלטו עליו, הוא בלט בשערו הלבן ובאצילותו. זה היה תמיד בדרכנו לגן המשחקים השכונתי, והתעכבנו כדי להעניק לאיש הענק תשומת לב והתייחסות של חסד. בהלווייתו אמר עליו נשיא המדינה: "צ'יץ היה הורדוס של תל-אביב, הוא היה מבוניה הבולטים של העיר וממעצבי צביונה". שם על הספסל החום הוא רק חייך למראה גיל-גיל הג'ינג'י.

שכן מוכר נוסף, שאותו אנחנו מרבים לפגוש במעלית או ברחבת הבניין הוא הפזמונאי וחוקר הספרות הידוע – דן אלמגור – מהיוצרים הבולטים בתחום הזמר העברי והמחזאות הישראלית. גם ד"ר דן אלמגור הוא ג'ינג'י בהופעתו ובהתנהגותו. הוא תמיד רץ וממהר, אולם בפגשו את גיל-גיל הוא נעצר, מסלסל באריכות בקולו הרדיופוני הנעים את מילת המפתח "ג'ינג'י" ומרביץ ליטוף ברעמתו הצהובה. ואני חש מהצד מהי אחוות ג'ינג'ים. בשנות השישים של המאה הקודמת כתב דן אלמגור את שירו הידוע – ג'ינג'י, שהושמע על ידי להקת פיקוד צפון.

בצהרי היום נשב סביב שולחן הסוכה הגדולה בחצר בית מגוריהם בתל-אביב, ונחגוג לגיל-גיל את יום הולדתו השלישי. זה מחזיר אותנו בזמן אל אותו יום מרגש ואל אותה הסוכה - שלוש שנים אחורה. את ברית המילה, שזכיתי יחד עם סבא עצמון לשמש כסנדקו של העולל הזהבהב, ערכנו בסוכה המרווחת והמושקעת. החגיגה הייתה כפולה, כיוון שבאותו היום בדיוק שוחרר משביו גלעד שליט, לאחר חמש שנים וארבעה חודשים. הפולמוס בציבור הגיע לשיאו באותם הימים והפך לסוגיה בוערת ושנויה במחלוקת בקרב הציבור הישראלי. בתמורה שהושגה בין ישראל לארגון החמאס, שוחררו 1,027 אסירים פלסטינים וערבים-ישראלים. כתב על כך איתן הבר כמה שנים קודם לכן: "תדע כל אם עברייה שמדינת ישראל תשלם מחירים מטורפים עבור שובו של בנה מבין מלתעות האויבים. כאלה אנחנו". ולגיל-גיל המתוק שלנו נאחל - מזל טוב וחיי חופש נפלאים!!!

יום שישי, 3 באוקטובר 2014

דיאלוג עם הזמן; חבריי ממלחמת כיפורים; מוטי שוע; והקרב על הזיכרון


פרק מספר 87 בסדרה - אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי (פסיפס חברתי)

חבריי ממלחמת יום הכיפורים, דיאלוג עם הזמן, הקרב על הזיכרון ומוטי שועה.

מאז סתיו-חורף-אביב תשל"ד החיים שלי דבש!!! כל יום שחולף הוא חג וכל עשייה חגיגה. עד היום אני לא כל כך מבין כיצד זכיתי לצאת בריא בנפשי ובגופי מהקשה במלחמות ישראל, ובמיוחד בחודשים הארוכים של מלחמת ההתשה ברמת-הגולן ובמובלעת הסורית. הייתי נער, בשלהי גיל הטיפש-עשרה, עם דרגות קצונה על הכתפיים, ראש גדול ואחריות מפה ועד דמשק. "זכיתי" לשירות סדיר מאתגר וקשה במיוחד: של תנאים סביבתיים ירודים; סיכוני חיים; לחץ ומתח מבצעי; דריכות בכל שעות היממה; אוכל לא אוכל; שינה לא שינה; ונטול חופשות סדורות. אולם ככל שאני נובר בעברי, אני משתכנע שוב ושוב כי הייתה זאת התקופה המאושרת בחיי.

על חוויותיי מאותה תקופה מרתקת ניתן לקרוא במדור זה בפרקים הבאים: פרק מספר 9 - האלוף שלמה ענבר - הגיבור מאחורי הקלעים; פרק מספר 12 - רפול - האוגדונר שלימד אותי להאמין בצדקת דרכנו ולא לפחד מהמוות; פרק מספר 23 - אל"מ גדעון גורדון - מפקד חטיבה 670; פרק מספר 24 - חיילים ובני מחזורי שהשתתפו במלחמה; פרק מספר 25 - אזרחי מדינת ישראל ביום בו פרצה המלחמה; פרק מספר 27 - מקצועני יחידת התקשורת של פיקוד דרום; פרק מספר 33 - אלכס זיסקוביץ - חבר נעוריי שנהרג בסיני; פרק מספר 41 - הגיבורים השקופים במובלעת הסורית; פרק מספר 45 - הסיפור על לוחמי התקשורת בהר בנטל (החשוב מכולם); פרק 52 - יש חיים אחרי המלחמה; פרק מספר 70 - אל"מ יעקב סלעי - קצין וג'נטלמן. אשתקד אף ערכתי את מילון המונחים והאירועים האינטרנטי הראשון בישראל - 50,000 מילים אודות מלחמת יום הכיפורים (אצלי באתר).

לצורך הכנת מילון המונחים והאירועים, שכל כולו נועד להנציח לדורות הבאים את תרחישי התקופה, הצלבתי מידע: מדו"ח ועדת אגרט לחקר המלחמה כפי שהותר עד כה לפרסום (טרחתי לקרוא את כולו), מאלפי פירורי מידע גלויים שהופיעו - בעיתונות, ספרות, טלוויזיה, סרטי תיעוד, אינטרנט, וועדות הכנסת וראיונות אישיים עם לוחמים ומפקדים שהשתתפו במלחמה ודבריהם נחשפו לאמצעי התקשורת. עזר לי מאוד להבין את הלכי הרוח במטכ"ל, מפקדי, האלוף שלמה ענבר, שהוא מבחינתי הגיבור האמיתי של מלחמת יום הכיפורים. מטרתו של מילון המונחים והאירועים: לענות על השאלות הקשות והמטרידות בנוגע למחדלים שקדמו למלחמה ובמהלכה, לנפץ את זחיחות הדעת של מקבלי ההחלטות, להסביר את משמעויות מלחמת הגנרלים, לרדת לשורש השאננות של השנים שאחרי מלחמת ששת הימים, לנתח את קרבות הבלימה ותגובות הנגד, לספר על גבורתם של הלוחמים, לשבח את החילות שנערכו כהלכה למלחמה ותפקדו בהצלחה במהלכה, לחלוק כבוד לקורבנות ולפצועים, לחשוף פרשנויות שונות ולחשוב על הפקת הלקחים לקראת האתגרים הביטחוניים הרבים שמדינת ישראל האהובה - עליי ועל כל הסובבים אותי - ניצבת בפניהם.

ארבעים ואחת שנים חלפו, מאות ספרים ומאמרים נכתבו ועשרות סמינרים ודיונים התקיימו. המחקר הרציני ביותר נותר עד היום הדו"ח של ועדת אגרנט, אך גם הוא מתמקד במסקנות אישיות ולוקה בכל השאר בחסר. היו ניסיונות של הדרג הצבאי והפוליטי לערוך תחקירים מקצועיים מסודרים כדי להפיק לקחים, והפכו והפכו בסוגיה והיא נותרה הפוכה. בעשור האחרון אני מזהה שגוברים הקולות הספקניים בעניין הפקת לקחי האמת ממלחמת יום הכיפורים. דווקא הלקחים האחרונים בעניין מבצע צוק איתן, מראים שהתחקור מקצועי ואמין יותר ופחות בז לכוחות החמאס שהתמודדו מולנו. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה ערך צה"ל ניתוח לקחים ויישומם בניתוח קרבות, בעיות שליטה ובקרה, הפעלת טנקים ומטוסים, לוחמה אווירית ים ויבשה ועוד. ישנם חוקרים הטוענים כי טיפלו רק בשולי הבעיות ולא בשאלות הכואבות באמת.

כל מי שחווה את המלחמה ב-1973, בחזית או בעורף, זוכר את אותו יום שבת בצהרים, עת דיווחו בתקשורת על הרעשת מטוסי מצרים וסוריה את מרחבי סיני ורמת הגולן. צופרי האזעקה יללו, והחזירו כהרף עין את זיכרון מלחמת ששת הימים. העיתוי בעיצוב הזיכרון מקשר בין מאורעות ותהליכים שקדמו למלחמת יום הכיפורים לבין אלה שהתרחשו בעקבותיה. משהו גורם לכך שהסיפור הגדול של המלחמה טרם נכתב ומסרב להניח למתים ולחיים. גם בחלוף השנים עדיין מצטיירת המלחמה ההיא בתור פצע שאינו מוכן להגליד. במובן זה תקועה מלחמת נעורינו בין עבר מעיק והירואי לבין הווה רועש ומעסיק. אלפיים שש מאות חמישים ושישה חללים ושבעה-עשר נעדרים היה המחיר העקוב מדם ורווי היגון.

"אסור לאדם לנסות ולמחוק את העבר, רק משום שהוא לא מתאים להווה." אמרה זאת גולדה מאיר- ראש הממשלה במלחמה הנוראה ההיא. משפט זה גם פותח את ספרה הראשון של המוזיקאית קרן פלס 'עקודים'. הזמרת המוכשרת יוצאת למסע רגשי טעון לפגוש את חבריו של אביה לפלוגה במלחמת יום הכיפורים. קרן מספרת על מציאות ישראלית שתוקה וכואבת, על לוחמים שחיים את הקרבות בתעלת סואץ מדי יום עשרות שנים, על הפצעים המדממים בהם וביקיריהם, על האהבה למרות השיגעון ועל השיגעון שבאהבה. ישנם הרבה דברים שגיבורת הספר אינה יודעת על אביה, שיצא למלחמה לפני שנולדה וחזר ממנה אדם אחר. "אנחנו דור שני לניצולי כיפור", היא אומרת, "כי נולדנו לאבא שברח מהאש, ומאז סוחב פציעה בלתי נראית".

במהלך המסע המטלטל והבלתי צפוי, מתוודעת האישה הצעירה לעוד חיילים מזדקנים שמעולם לא השתחררו ושאינם שוכחים דבר. דרכם היא לומדת לגלות מי היה אביה באותה מלחמה, מה נעקד בו מאז ומה נעקד בשל כך בנפשה.

הספר הטוב ביותר שיצא השנה לאור, לאחר שהשלמתי את כתיבת מילון המונחים והאירועים, הוא ספרו של ד"ר גדעון אביטל-אפשטיין, המבוסס על עבודת מחקרו המרשים. גדעון שירת כקצין המודיעין של גדוד הצנחנים 890 ולחם בקרבות 'החווה הסינית'. לאחר שנים ארוכות שבהן ניהל משרד עורכי-דין מוביל, ויתר על עיסוקו כדי לחקור לעומק את החוויה המעצבת שלו (וגם את שלי). ספרו – '1973 הקרב על הזיכרון' ראוי שימצא בכל בית בישראל. באומץ ובישירות, בשילוב סיפורים אישיים נוגעים ללב, הוא מטפל בקרביה של המלחמה, ובהתמודדות עם שאלות מפתח התלויות ועומדות עד היום.

תופעה מדאיגה התגלתה לאחרונה, במחקרו של סא"ל מיל' אבי גור, שבני משפחות לוחמי מלחמת יום הכיפורים הטמיעו בתוכם את תחושת הכישלון והעדיפו להדחיק את הישגיה של המלחמה הנלמדים בעולם כולו. כנראה שתופעה זו מושתקת, והדברים הגיעו עד כדי בושה לדבר עם האבות והסבים שלחמו ב-1973. אבי גור מרבה להופיע במוסדות חינוך ומחזק את תודעת הניצחון במלחמה זו ואת ההישגים בשדה הקרב. הוא נתקל בתופעה שילדים התביישו לספר על המלחמה המזוהה ככישלון, ואילו בני משפחות לוחמי מלחמת ששת הימים ב-1967 זוכים ליחס של מי שקרובם שב עטור תהילה. על המחנכים המלמדים היסטוריה ואזרחות יש לחדד את המסרים ולהכיר את תרחישי התקופה והלוחמה בשתי החזיתות. לאחרונה, אף נבנית תכנית מורשת במפקדת קצין חינוך ראשי להדגשת הישגי המלחמה.

"אנחנו הילדים של חורף שנת 73 \ חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות \ הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב \ הייתן נשים צעירות מודאגות ורציתן כל-כך לאהוב \ וכשהריתם אותנו באהבה בחורף 73 \ רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה. \ הבטחתם יונה, \ עלה של זית \ הבטחתם שלום בבית \ הבטחתם אביב ופריחות \ הבטחתם לקיים הבטחות \ הבטחתם יונה". מילות השיר האהוב על יצחק רבין נכתבו ע"י שמואל הספרי, ומבטאים הבטחה שהתבדתה בעקבות "המלחמה האחרונה". נטען בין השאר כי השיר מתפנק, מזויף, סנטימנטלי בגרוש, קיטשי ומתייפייף. עיקר התלונות התייחסו לנימה הפסיבית שבאה לידי ביטוי במילותיו. אולם דומה, לפי פרשנותו של ד"ר גדעון אביטל-אפשטיין, כי הציבור הרחב דווקא מזדהה עם השיר ואוהב אותו, אולי בזכות שילוב מוצלח בין מחאה נאיבית לצורך פנימי אותנטי להשאיר מאחור את כל המלחמות.

רק לפני שלושה שבועות יצאתי במשלחת ישראלית רשמית למסע קשה, בעקבות שואת יהודי אירופה, במחנות הריכוז וההשמדה בפולין, ועדיין צרוב בי הכאב שבזיכרון. השואה נוכחת בעליל בסיפורה של מלחמת יום הכיפורים ונוגעת בו בהקשרים שונים, פרטיים וציבוריים. ידוע כי הפוליטיקה הישראלית נוטה להפקיע את השואה לצרכיה, אך סיפורה של מלחמה זו מלמד כי זכר השואה אינו משועבד כולו למען הלאום, ונותרו בו סיוטים אותנטיים פרטיים למכביר. מלחמת יום הכיפורים מצטרפת למלחמות ישראל נוספות בהתייצבות השואה בשירותן. בשתי מלחמות המפרץ ניכרה בציבור חרדה מפני נשק השמדה המוני, וחוסר האונים ליווה בתחושה את החיבור האסוציאטיבי בין תאי הגזים במחנות ההשמדה ומסכות הגז שחולקו לאזרחים על ידי פיקוד העורף.

חטא הגאווה, אותו היבריס ארור, נחשב בעיני רבים כגורם מכריע לפרוץ המלחמה, להפתעה, למחיר ולתוצאות. הלקח נלמד, מצהירים ב-2003 הרמטכ"ל משה יעלון ואלופיו במפגש טלוויזיה משותף ובסדרת ראיונות לעיתונות. זו אכן עמדה מקובלת, אך היא אינה נקייה מספק. אבישי ברוורמן (מיודענו – יו"ר וועדת הכלכלה בכנסת, שבה אני משתתף תכופות) למשל כלל אינו משוכנע כי הרהב והיוהרה אכן פינו את מקומם לטובת צניעות וענווה. מותר אפוא לפקפק, טוען ד"ר אביטל-אפשטיין, בכנות הטענה כי מלחמת יום הכיפורים חיסלה את הלהב הישראלי. זו תכונה מושרשת וקשה מאוד לנכשה. הסופרמן הישראלי ממזג בקרבו ראש יהודי שזוכה בשפע פרסי נובל ובממזריות צברית מחוספסת. דומה כי אין שום סיכוי שהשחצנות הישראלית תיעלם כך סתם מן העולם. מלחמת יום הכיפורים לא הכניעה אותה ושום טרגדיה אחרת לא תוכל לה.

את חוויותיי ממלחמת יום הכיפורים, ובעיקר את חודשי מלחמת ההתשה ברמת-הגולן, העליתי בכתובים וסיפרתי אודות תחושותיי לא אחת. בזירות שיח שונות מתקיים דיון בשורה ארוכה למדי של תמורות שהתחוללו בעקבות המלחמה בתחומים שונים, ובהם צה"ל ומעמדו מול הדרג המדיני. המלחמה ב-1973 נחזית כנקודת מפנה בתחומים רבים, אך כמעט כולם טעונים דיון מעמיק לגבי תוקפו ושרידותו של השינוי. חברות ורעות מלוות את דור החיילים והקצינים הצעירים בקשה במלחמות ישראל. התמונה הגדולה שלפניכם צולמה ביום שחרורי משירות סדיר בצה"ל, לאחר אתגר בלתי רגיל שהתמודדתי, בהצלחה בלתי מבוטלת, חודשים ארוכים בתפקיד מפקד מחלקת רדיו-טלפון של אוגדת רמת-הגולן. החליף אותי במשימה סג"מ מוטי שועה – חבר ילדותי מנס-ציונה, שהקשר החברי ההדוק נשאר עד היום.

שנינו שירתנו עוד מספר שנים בשירות קבע והשתחררנו בדרגת רס"ן: מוטי המשיך לפתח את הקריירה שלו בחיל הקשר והאלקטרוניקה, ואילו אני זכיתי להתחיל את המסלול המקצועי והטכנולוגי המרתק שלי - ביחידת הפיתוח והניסויים המרכזית של צה"ל - "יפתח" - בפיקודו של תא"ל דוד לסקוב, הגאון שזכה להיות אגדה עוד בחייו ולימד אותי לא לפחד גם מחוסר הצלחה. ראו אודותיו בפרק מספר 29 בסדרה "אנשים נפלאים שפגשתי בדרכי".